ה"פ 52371-06-16

תקציר

המחלוקת נסובה סביב שתי סוגיות מרכזיות: סמכותו של מינהל מקרקעי ישראל לדרוש דמי הסכמה מחוכרים בגין העברת זכויות חכירה, וסמכותו לחייב את החוכר יצחק בתשלום אגרה כזו כאשר בחכירה ובחוזה החדש אין הוראה מפורשת. בית המשפט מכיר בסמכותה ארוכת השנים של רמ"י לגבות דמי הסכמה כתנאי להעברת זכויות חכירה במקרקעין, על בסיס פסיקה ענפה, ובעלותה במקרקעין. סמכות זו מעוגנת גם בהחלטה 534 של רמ"י ומחוזקת בהוראות בהסכמי החכירה, המקנות לרמ"י שיקול דעת בהסכמתה להעברות חכירה. היעדר אזכור מפורש של דמי הסכמה בהסכמי שכירות פרטניים אינו שולל את סמכותה של רמ"י, כפי שנקבעה בפסקי דין קודמים. יתר על כן, הסכם השכירות במקרה זה כולל הוראה המפרטת את המצבים בהם על רמ"י לסרב להסכמה, אך הוא אינו מחייב את רמ"י לאשר העברות בכל המקרים האחרים. בנוסף, מודעותו של יצחק לדרישה הפוטנציאלית לדמי הסכמה ניכרת בשטר ההעברה ובהסכם המכר, שניהם מתייחסים אליהם. בית המשפט מדגיש כי החלטתו אינה קובעת את גובה דמי ההסכמה בפועל, הכפוף לתקנות נפרדות. בסופו של דבר, התביעה נדחית, ויצחק נדרש לכסות את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של מנהל מקרקעי ישראל, עם זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.