בר"ע 179/04

תקציר

הערעור שנדון בפני בית המשפט עסק בבקשה לביטול צו שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים, אשר הגביל את המבקש מליצור קשר עם המשיב לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת בעבודה. צו זה נבע מסכסוך כספי ועסקי בין המבקשת לבין בעלה של המשיבה. המשיבה טענה כי המבקש הטריד אותה באמצעות הגשת תלונות במשטרה, אותן הגדירה כאיומים. בית משפט השלום נעתר לצו למרות שהכיר בכך שאין ביכולתו למנוע הגשת תלונות. בערעור טען המבקש כי ההחלטה פגעה שלא בצדק בשמו הטוב וטען כי מעשיו היו לגיטימיים. הערעור התמקד במספר סוגיות, ובהן היעדר סמיכות בזמן של הטרדה לכאורה, שכן תלונות הוגשו זמן רב לפני בקשת המשיב, הטלת ספק בהחלטת בית משפט קמא לאזן בין האינטרסים באמצעות מתן צו נגד הצדדים, ומשך הזמן המשפטי השגוי של הצו (שנקבע תחילה לשנה, בניגוד לתקופה של שישה חודשים הקבועה בחוק). ערכאת הערעור מצאה כי הגשת תלונות במשטרה אינה מהווה הטרדה והצביעה על פרשנות מוטעית של בית משפט קמא שהובילה למתן הצו הראשוני. היא הדגישה את ההגנה על חירויות הפרט, קבעה כי אין להוציא צו ללא בסיס משפטי מוצק, וביקרה את ניסיונו של בית משפט קמא לאזן כמוטעה פוטנציאלית. משכך, ביטל בית המשפט לערעורים את החלטת בית משפט השלום, ביטל את הצו נגד המבקש והורה למשיב לשלם שכר טרחה והוצאות. בית המשפט סיים את דבריו בהדגישו את הליך החקיקה הנכון ואת השיקולים הנדרשים על פי החוק למניעת הטרדה מאיימת במטרה למנוע שימוש לרעה בהליכים משפטיים בסכסוכים אישיים.