עב"ל 617/09

תקציר

בפסק הדין החליט בית המשפט לערעורים לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, אשר קבע בעבר כי המשיבים זכאים לפיצוי כספי על בסיס ההפרש בשיעורי המענק. הטענה העיקרית נסובה סביב סמכותו של בית הדין לעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, ובפרט סעיף 391. בית המשפט הדגיש כי סמכותו אינה משתרעת על שמיעת תביעות המבוססות על דיני הנזיקין בלבד, שכן טענת המשיבים נעוצה בפקודת הנזיקין ולא בהוראות חוק הביטוח הלאומי. פסק הדין התייחס למקרים קודמים, והסביר כי המוסד לביטוח לאומי אינו מחויב ליידע את המבוטחים על שינויים בחוק או על הזכאות להטבות. בית המשפט קבע כי אי ידיעת החוק אינה מצדיקה תביעות, וגם אם על המוסד ליידע את המבוטח על זכויותיו, אין הוא מחויב משפטית ליצור חובות או זכויות שאינן קבועות בחוק. בית המשפט התייחס גם לטענת המשיבים נגד התיקון לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, בקובעו כי הוא אינו בלתי מידתי ותואם את המסגרת החוקית. בסופו של דבר, קבע בית הדין כי סמכותו של בית הדין לעבודה מוגבלת לתביעות לפי הוראות הביטוח הלאומי, ולא לתביעות נזיקין עצמאיות, ובכך דחה את תביעת המשיבים. בית המשפט החליט כי לא ייפסקו הוצאות בערעור. החלטה זו נתמכה פה אחד על ידי כל הרכב השופטים.