ת"א 150/98

תקציר

פסק הדין מקבל את תביעת לשון הרע של התובע נגד נתבעים 1(כלל), 5(יאיר דר) ו-7(דרור שרביט), ודוחה את התביעה נגד נתבעים 3(עו"ד אברהם), 4(דברת) ו-6(עו"ד שויגר). התיק סובב סביב הודעה לעיתונות, שפרסמו הנתבעים, אשר ייחסה לתובע מעשים פליליים. הנתבעים טענו כי הפרסום נהנה מהחסינות שמקנה חוק איסור לשון הרע לדיווח נכון והוגן על הליכים משפטיים. השופט קבע כי מאחר שהפרסום לא היה דיווח הוגן ונכון על ההליך המשפטי, הוא אינו זכאי לחסינות. גילוי הדעת פגע קשות בשמו הטוב של התובע וכלל האשמות חמורות בפעילות פלילית. השופט הדגיש כי הקפדה על הוראות החוק נדרשת במקרים בהם פרסומים פוגעים בשמו הטוב של אדם. השופטת קבעה כי פרסום גילוי הדעת, שכלל תביעה שכנגד שטרם הוגשה, אינו מהווה דיווח על הליכים משפטיים או כתבי טענות. התביעה שכנגד, שהיוותה את תמצית גילוי הדעת, הוגשה לבית המשפט רק לאחר הפרסום. לפיכך, הפרסום לא יכול להיחשב כדיווח נכון והוגן על פי החוק. יתר על כן, השופט קבע כי גילוי הדעת אינו מהווה ייצוג הולם של ההליך המשפטי. היא השתמשה במונחים מהמשפט הפלילי בהקשר של תביעה אזרחית, השתמשה בשפה פוגענית והשמיטה ועיוותה עובדות. השופט ציין כי הפרסום לא נעשה על ידי גורם ניטרלי אלא על ידי משתתף בהליך, דבר שהשפיע על הוגנותו. השופט הגיע למסקנה כי הנתבעים 5 ו-7 אחראים לפרסום גילוי הדעת וכלל, כמעסיקתו של שרביט, נושאת באחריות שילוחית למעשיו. היו די ראיות לכך ששרביט פעל במשותף עבור כלל וכלל השקעות וכי פעולותיו אושרו על ידי כלל. לגבי נתבע 4 מצאה השופטת כי אין די בראיות התובע בדבר מעורבותו הישירה בפרסום. לבסוף, נדחתה התביעה נגד הנתבעים 3 ו-6 מאחר שהתובעים לא הוכיחו את אחריותם הישירה לגילוי הדעת. השופטת הורתה כי המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לשני הצדדים ותארכה את פסק הדין ליום 29.5.07.