פ"א 49104-09-20

תקציר

במקרה הנדון, בית משפט קמא לא יישם נכונה את תיקון 113 לחוק העונשין בעת שגזר את דינו של המשיב, תוך שהוא מזניח קביעת טווח ענישה הולם לעבירות שבוצעו. החלטות קודמות של בית המשפט העליון מאשרות כי בעוד שבתי משפט לערעורים נמנעים בדרך כלל משינוי גזרי דין אלא אם הם חורגים באופן מהותי מהנורמות, טעויות בהליך גזר הדין הראשוני בלבד אינן מצדיקות בהכרח התערבות בערעור, אלא אם התוצאה הסופית של הענישה אינה הולמת. במקרה זה, הגם שבית משפט קמא לא התייחס לטווח הענישה הראוי לעבירות המשיב, חומרת העונש אינה מצדיקה תיקון ערעורי, שכן הוא לא נקבע כבלתי סביר יתר על המידה. למרות שהכיר בליקוי בכך שבית המשפט לא הפריד את הקנס הפלילי מהתחייבויות כספיות אחרות שאינן פליליות, כגון היטלי השבחה, נקבע כי אין צורך להתאים את הקנס הכספי המוטל על סמך פיקוח זה בלבד. פסק הדין הדגיש את הסוגיה המחמירה של הבנייה הבלתי חוקית המשתוללת בישראל, והדגיש את חשיבותם של העונשים שירתיעו עבריינים בכך שפעולות אלה ייפגעו כלכלית. הדיון עסק גם בפערים הנוגעים לאכיפת כפל קנסות בגין עבירות על חוקי התכנון ובחוסר העקביות בהחלת סעיף 219 לחוק התכנון והבניה על כפל היטלים. בסופו של דבר, שינתה ערכאת הערעור את פסק הדין המקורי בכך שאכפה היטל השבחה בסך 305,000 ₪, לצד חיוב המשיב לחתום על התחייבות בסך 150,000 ₪ להרתעה מפני עבירות עתידיות, תוך שמירה על היבטים אחרים של החלטת בית המשפט קמא.