ת"א 10004-12-19

תקציר

התובעים, עזבונו ובני משפחתו של מנוח משירותי בריאות כללית, הגישו תביעה נגד קופת החולים בגין רשלנות רפואית לכאורה ואי מתן טיפול רפואי הולם. טענותיהם המרכזיות של התובעים היו כי קופת החולים לא לקחה היסטוריה רפואית יסודית, אשר הייתה חושפת את מעמדו של המנוח כנשא של הגן BRCA1, מה שהוביל לאי גילוי סרטן הלבלב שלו בשלב מוקדם יותר. בנוסף, טענו התובעים כי קופת החולים הפרה את זכויותיו של המנוח כחולה הנוטה למות על פי הדין הישראלי, בכך שלא סיפקה לו טיפול פליאטיבי ותמיכה מספקת. הנתבע טען כי אין כל שחר לתביעה, והתובעים לא הביאו כל ראיה שתתמוך בטענותיהם. בית המשפט הסכים עם הנתבעת, וקבע כי חוות הדעת של התובעים חסרה תוכן ולא הוכיחה כל רשלנות רפואית או הפרת החוק. יתר על כן, השופט ציין כי הטענה היא סובייקטיבית בעיקרה ולא הביאה כל ראיה אובייקטיבית למעשיו הפסולים של הנתבע. באשר לתביעה הראשונה, מצא בית המשפט כי האנמנזה אכן נלקחה, וגם אם לא הייתה, לא הצליחו התובעים להוכיח קשר סיבתי בין המחדל הנטען לבין הנזק שנגרם. עוד הדגישה השופטת כי המומחה מטעם התובעים לא הפנה לספרות רפואית או מקורות כלשהם התומכים בטענותיו. באשר לתביעה השנייה, קבע בית המשפט כי חוק החולה הנוטה למות אינו חל על המקרה, שכן הוא לא הופעל על ידי המנוח או בני משפחתו, ולכן לא ניתן להטיל על הנתבע אחריות לאי הקפדה עליו. בנוסף, התובעים לא הציגו כל ראיה לסטנדרטים או הנחיות קיימים לטיפול פליאטיבי שהנתבעת הפרה. השופטת הכירה בתחושותיהם האמיתיות של התובעים לעוולות, אך הדגישה כי המציאות המשפטית אינה תומכת בטענותיהם. בסופו של דבר, התביעה נדחתה, ולא חויבו התובעים לכסות את הוצאותיו המשפטיות הניכרות של הנתבע, נוכח ההצדקה הסובייקטיבית להגשת התביעה.