ע"א 3277/19

תקציר

בפסק הדין התייחס בית המשפט למורכבות טענת המערערת בדבר היחס בין פקודת מס הכנסה לחוק העידוד בדבר שיעור המס החל. המערערת טענה כי סעיף 94ב לפקודה מחייב מיסוי רווחים הדומים לדיבידנד בשיעור של 25% לפי סעיפים 125ב ו-126(ב). אולם, טענה זו נדחתה, כאשר בית המשפט הדגיש כי חוק העידוד קובע שיעור של 15%. נבחן חוזר מס הכנסה 3/2012 השנוי במחלוקת, שהציע טיפולי מס שונים ליחידים ולחברות בנוגע למכירת מניות. המערערת טענה נגד הוראותיה בטענה לחוסר עקביות ופרשנויות שגויות. למרות התנגדותה של המערערת, בטענה להבהרה מאוחרת יותר של רשות המסים, סבר בית המשפט כי יש להחיל את סעיף 94ב שבמחלוקת, התומך בשיעור מס של 15% מכוח חוק העידוד. ראיותיו החדשות של המערער וטיעוניו שהוצגו בשלב הערעור נדחו כבלתי ראויים. בית המשפט הביע דאגה מהגישה הפרשנית של רשויות המס, שנראה כי היא נותנת עדיפות לגביית מס מרבית בניגוד לכוונת המחוקק. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא סיבה משכנעת לבטל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, לאשר את שיעור המס של 15% למשיבים ולדחות את הערעור, כאשר המערערת חויבה לשלם 30,000 ₪ בגין הוצאות משפט של המשיבים.