ע"ז 40340-04-20

תקציר

עניינה של החלטת בית המשפט בפרשנות שתי צוואות שהותיר אחריו אדם שנפטר. הצוואה הראשונה משאירה את כל העיזבון לאשת המנוח, ואילו הצוואה השנייה מותירה נכסים ספציפיים, לרבות כספים בחשבון בנק ותכולת הדירה, גם לאישה. עוד קובעת הצוואה האחרונה כי היא צוואתו האחרונה של המנוח וכל צוואה אחרת בעלת תוכן סותר בטלה. השאלה היא האם הצוואה השנייה מבטלת את הצוואה הראשונה, או שניתן לראות את הוראותיה כהשלמה לצוואה הראשונה. בית המשפט מגיע למסקנה כי הצוואה השנייה אכן סותרת את הראשונה ובכך מבטל אותה, בהתבסס על סעיף 36 לחוק הירושה, הקובע כי צוואה חדשה סותרת צוואה ישנה אלא אם ניתן לפרש אותה כמשלימה. נטל ההוכחה מוטל על התובע, הטוען ההפך, ובית המשפט מוצא כי התובע לא עמד בנטל זה. נוסח הצוואות עצמן סותר את טענת התובע, שכן היקף הנכסים בצוואה השנייה נכלל בצוואה הראשונה. יתר על כן, לבית המשפט אין סמכות לקבוע את זהותו של יורש שלא הוזכר על ידי המצווה, ולא ניתן לראות את הצוואה השנייה, בהיותה סותרת, כמשלימה. העובדה ששתי הצוואות נערכו על ידי אותו נוטריון, אשר יש להניח כי היה מודע לצוואה הראשונה, יחד עם היעדר ראיות בדבר גילוי הצוואה הראשונה המקורית, פועלת נגד התובע. לפיכך, בית המשפט דוחה את התביעה למתן צו קיום צוואה לצוואה הראשונה ודוחה את הבקשה לאישור הסכם חלוקת עיזבון. עוד נקבע כי הצוואה השנייה עומדת בעינה וכי יתרת העיזבון תחולק בהתאם לדיני הירושה.