ע"א 119/89

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב תוקפה של צוואה שהותיר אחריו יהושע טרנר ז"ל. בצוואתו של טרנר פורטו רצונותיו לחלוקת עזבונו בין שלושת ילדיו, כולל הוראות מפורשות כיצד עליהם לחלק את הנכסים ביניהם. הצוואה כללה תנאי שהילדים יעבירו נכסים כפי שהורה טרנר לצורך קבלת הירושה. המחלוקת המרכזית הייתה האם הוראות אלה מהוות צוואה תקפה או ניסיון לכפות את צוואתו של המצווה על רכוש שאינו שלו, ובכך להפוך אותה לחסרת תוקף. בית המשפט המחוזי הכריז תחילה על הוראות מסוימות בצוואה כבטלות, מה שהוביל הן לערעור והן לערעור שכנגד. פסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט גולדברג, פותח בסיכום תוכן הצוואה והחלטת בית המשפט המחוזי. לדברי בית המשפט העליון, הבחנתו של בית משפט קמא בין תנאים הנוגעים לעיזבון עצמו לבין הוראות המחייבות נהנים להיפרד מנכסיהם אינה תקפה. בית המשפט קובע כי יש לפרש צוואה כמכלול וכי הסעיפים המבוטלים, המהווים את עיקר הוראות הצוואה, קשורים קשר בל יינתק לסעיפים שאינם שנויים במחלוקת. עם זאת, בית המשפט פוסק כי יש לקיים את הצוואה כולה, בהתבסס על העיקרון כי יש לכבד את רצונו של המצווה. בית המשפט מפרש את הצוואה כנותנת ליורשים בחירה: או לציית להוראות המצווה ולקבל את הירושה, או לדחות את התנאים ולוותר על הירושה. זאת ועוד, בית המשפט מסביר כי סעיף 28(ב) לחוק הירושה, שעניינו הוראות התקפות בצוואתו של אדם אחר, אינו חל במקרה זה. התנאי המתואר בצוואתו של טרנר מתייחס להסכמת היורשים לרצונו, ולא לרצונו של צד שלישי. כך, הצוואה עומדת כביטוי תקף לרצונו של טרנר, והערעור שכנגד מתקבל. בית המשפט אף מבהיר את פרשנותו של סעיף 28(ב) לחוק הירושה, תוך הבחנה בין תנאים המשפיעים על תוקפה של צוואה לבין אלה הנוגעים לקיום זכיות. לבסוף, פסק דינו של השופט גולדברג נתמך על ידי הנשיא שמגר והשופט מלץ, תוך הדגשת חשיבות כיבוד רצונו של המצווה. המערער חויב לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין, והערעור שכנגד מתקבל.