ע"פ 636/77

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעור על הרשעה לפי סעיף 309 לפקודת חוק העונשין, 1936. המערער, שמעון לו, היה מורה נהיגה שהורשע בהחזקת טפסים ממשרד הרישוי ובהם מבחני תיאוריה לנבחנים לרישיון נהיגה. הטפסים נמצאו ברשותו לאחר חיפוש ברכבו ובביתו. הוא מסר שתי הודעות במשטרה. בראשון טען כי מצא את הטפסים בפח אשפה. בהודעה השנייה, שלטענת ההגנה יש לפסול, הודה כי קיבל את הטפסים משרת משרד הרישוי בשם כהן, בתמורה לכסף ואלכוהול. דעת הרוב של השופטים שמגר וי' כהן קבעה כי ההודאה השנייה קבילה כראיה. הם מצאו כי הוא ניתן באופן חופשי ומרצון ללא כפייה או לחץ מצד המשטרה. על פי גזר הדין, המשטרה רשאית לשוחח עם חשוד גם לאחר שגבתה ממנו עדות, כל עוד הדבר נעשה מרצונו החופשי. עוד קבע הרוב כי הודאה אינה פוסלת רק משום שניתנה לאחר שהחשוד הוזכר כי ניתן לשחררו בתום החקירה. השופט אשר חלק על כך, וטען כי אופן גביית ההודאה אינו תקין. הוא קבע כי "שיחתו החופשית" של המערער עם מפכ"ל משטרה בכיר, שגרמה לו לשנות את גרסתו, הייתה תכסיס פסיכולוגי פסול שאין לסבול אותו. השופט אשר סבר כי ההודאה השנייה היא תוצאה ישירה של שיחה זו ויש לפסול אותה. בסופו של דבר, הערעור על ההרשעה נדחה, כאשר רוב שופטי בית המשפט העליון קבעו כי ההודאה יכולה לשמש כראיה. עם זאת, הערעור על חומרת העונש התקבל באופן חלקי. העונש הופחת לשלושה חודשי מאסר בפועל, ויתרת העונש (שנה ותשעה חודשים) על תנאי. כמו כן הוטל קנס.