דנ"פ 6008/93

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט העליון, השאלה העיקרית הייתה האם ניתן לזכות אב מביצוע מעשה מגונה בבתו הקטינה בכפייה בשל הימצאותה "במצב המונע את התנגדותה" לפי סעיף 354(א) לחוק העונשין באותה עת. בית המשפט הראשוני מצא כי הבת התנגדה למעשה לחלק מקידומיו של אביה, מה שהוביל לזיכויו. עם זאת, לאחר בדיקה נוספת, טענה התביעה לחזקת עובדה במקרים בהם מעורבים קטינים והוריהם בעבירות מין, וטענה כי בשל דינמיקת הכוחות המובנית, קטינים אלה נמצאים בדרך כלל במצב המונע התנגדות. בית המשפט העליון, בהתחשב בניסיון החיים ובעדויות מומחים, הכיר בכוח הייחודי שיש להורים על ילדיהם, המשפיע על יכולתם של הילדים להתנגד. בית המשפט קבע כי אכן ניתן לבסס חזקה לפיה הורה המבצע מעשה מגונה בקטין יוצר "מצב המונע התנגדות", אלא אם הוכח אחרת על ידי הנאשם. הנחה זו, המבוססת על נורמות חברתיות ודינמיקה משפחתית, מבקשת להכיר בפגיעותם של קטינים בתוך מסגרות משפחתיות ומבקשת להגן עליהם מפני ניצול. כתוצאה מכך, ביטל בית המשפט את הזיכוי הקודם, הרשיע את האב והטיל עליו מאסר על תנאי. פסק הדין הדגיש את הצורך בפרשנויות משפטיות המתחשבות בציוויים המוסריים הרחבים יותר של הגנה על קטינים והבטחת חינוכם הבטוח בתוך מבנים משפחתיים.