ת"א 39007-11-18

תקציר

המחלוקת נסובה סביב דמי שימוש שחבה התובעת, המכללה האקדמית ספיר, לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הנתבעת, בגין השימוש של המכללה בחלקת מקרקעין. מנהל מקרקעי ישראל טוען כי המכללה השתמשה בקרקע ללא אישור ודורש תשלום עבור שימוש זה. המכללה טוענת כי החוב מיושן וכי רמ"י ידעה או הייתה צריכה לדעת על השימוש אך לא עשתה דבר בנידון במשך שנים, ולכן יש למנוע ממנה לגבות את האגרה. בית המשפט בוחן את הרקע ההיסטורי ומוצא כי מנהל מקרקעי ישראל לא ידע על השימוש של המכללה בקרקע וכי אין מניעה חוקית לגבות את החוב. עוד נמצא כי תקופת ההתיישנות אינה חלה במקרה זה, שכן רמ"י לא הייתה מודעת לעובדות המהוות את עילת התביעה והן לא נחשפו בפניה, וטענות המכללה כי היה על רמ"י לדעת על השימוש נדחות. גם טענת המכללה כי רמ"י הודתה בזכות לגבות את החוב נדחית, שכן בית המשפט מפרש את מעשיה של המכללה עצמה כהודאה בזכות הרמ"י. השופט מצדד ברמ"י ומורה למכללה לשלם את דמי השימוש, לצד הוצאות משפט בסך 16 אלף שקל. ההחלטה מתקבלת על סמך הנסיבות הספציפיות של המקרה, והשופטת מציינת כי הפרשנות המגמתית והמאולצת של המכללה לעובדות אינה נוחה.