עמ"נ 34702-06-24

תקציר

פסק הדין דן בעיתוי הגשת ערר בנושא ארנונה ובהחלטת ועדת הערר בנושא. נפתח בקביעה כי ההחלטה הוגשה למערערת ביום 4.4.2024, דבר שאינו שנוי במחלוקת, וזהו המועד בו מתחילה הספירה לאחור להגשת ערעור. לאחר מכן מתמקד הדיון בלוח הזמנים שנקבע להגשת ערעור. בפסק הדין צוין כי קיים פער בין המשפט המנהלי הכללי, הקובע את פרק הזמן על 60 יום, לבין תקנות הרשויות המקומיות, הקובעות אותו על 45 יום. עם זאת, מאחר ששני הצדדים וועדת הערר מסכימים כי פרק הזמן הוא 60 יום והאחרונה אף ציינה זאת בהחלטתה, נוטה הרשם לקבל חזקה זו. מאחר והערעור הוגש ביום 17.6.2024, מעבר לחלון של 60 יום, גם בהתחשבות בימי הפגרה, הערעור נחשב לאיחור. כעת, על הרשם לבחון האם יש עילה להארכת המועד. נבחנות טענות המערער בדבר השיהוי המשמעותי במתן ההחלטה, המצב הביטחוני בישראל ותקלה תקשורתית במערכת בתי המשפט. עם זאת, אלה אינם נחשבים סיבות מיוחדות לעיכוב. הרשם מציין כי השיהוי במתן ההחלטה לא היה באשמת המשיב אלא באשמת ועדת הערר הבלתי תלויה. טענות המערער בדבר תקלת תקשורת אינן עקביות וחסרות הוכחות. בנוסף, המערערת לא ניסתה להגיש את הערר מיד לאחר התקלה הנטענת, והערעור הוגש בסופו של דבר למעלה משבועיים לאחר ניסיון ההגשה הנטען. זאת ועוד, הרשם מציין כי הערעור לוקה בחסר, נוכח ההתערבות המוגבלת בשיקול דעתה המקצועי של ועדת הערר, מה גם שהמערער לא התייצב לשני דיונים וההחלטה עדיין מנומקת. סיכויי ההצלחה בערעור אינם נחשבים גבוהים. גם הבקשה להארכת מועד בעייתית, שכן היא הוגשה לאחר תום תקופת הערעור. לסיכום, הרשם נעתר לבקשת הדחייה על הסף ומורה על דחיית הערעור, מבלי שנפסקו הוצאות למי מהצדדים. ההחלטה מתקבלת בסמכות הרשם, ויש למסור העתק לצדדים בסיכום התיק.