בש"פ 90/18
החלטה עליון
תקציר
השאלה היא האם יש להביא בחשבון ראיות בדבר קיומו של סייג אי שפיות בעת בחינת ראיות לכאורה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים. דעת הרוב גורסת כי הן ראיות ברמת המעשה והן ראיות ברמת מבצע העבירה צריכות להיבחן במסגרת הראיות לכאורה. עם זאת, אין זה אומר שחוות דעת פסיכיאטרית התומכת בזיכוי נאשם מחמת אי שפיות תוביל בהכרח לשחרורו של נאשם מסוכן. מצבו הנפשי של הנאשם הוא חלק מבדיקת ראיות לכאורה לאשמה. למרות שיש לשקול את האפשרות לזיכוי מחמת אי שפיות, אל לו להליך המעצר להתעלם מכך שלא מדובר בזיכוי רגיל. ההליך הפלילי נגד נאשם חולה נפש ייחודי בכך שהוא כולל "מסלול פלילי" עם הנחיות טיפוליות ומניעתיות, ועל כן משרת תכלית חשובה. כך, גם אם אין סיכוי סביר להרשעה, עדיין ניתן להצדיק מעצר כדי לשרת מטרה זו. אין להתעלם מהסיכוי לזיכוי, אלא ישפיע על הנכונות להסתפק בחלופת מעצר. קיומן של ראיות חזקות לכך שהנאשם אינו שפוי משפיע על נכונותו לעצור את הנאשם במעצר "רגיל" או להעמידו בחלופה שאינה מאיימת על מסוכנותו. במקרה הספציפי, החלטת הרוב קובעת כי חלופת המעצר שהוצגה אינה ראויה ויש להחזיר את התיק לבית משפט השלום לעיון נוסף. על בית המשפט לחתור למציאת חלופת מעצר הולמת ולשקול את כל האפשרויות העומדות בפניו, לרבות אשפוז במידת הצורך.
בש"פ 90/18 מדינת ישראל נ' ר.ד, עליון (13.2.2018)
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.