תה"ס 56636-11-18

תקציר

השופט בחן ביסודיות את הראיות שהוצגו בתיק זה והחליט לדחות את תביעת התובע כנגד הנתבע. ראשית, הטענה כי הנתבע הבריח כספים שנחסכו במהלך הנישואין באמצעות צדדים שלישיים אינה מוכחת ומבחינה משפטית אינה הטענה המתאימה להבהיר מצב זה. כנ"ל לגבי הטענה כי כספים הוברחו לחשבונות בנק של צדדים שלישיים. בנוסף, הטענה כי הסכם הגירושין נחתם תחת לחץ מתמיד על התובע מופרכת על ידי העובדה שהתובע היה מיוצג על ידי אחיו, עורך דין במקצועו, במהלך המו"מ שקדם לחתימתו. ההסכם אושר גם על ידי בית הדין, מה שתומך עוד יותר ברעיון שהוא נחתם מרצון. השופטת דוחה גם את הטענות בדבר שיעור דמי המדור ומגוריו של הנתבע בדירה, ומדגישה כי יש להפנות טענות אלה למקום אחר. השופטת מדגישה את מעמדם המיוחד של הסכמי גירושין ואת התקדים שיש לכבדם. ביטול חלקי של הסכמים כאלה מתקבל רק במקרים מיוחדים ונדירים, ונטל ההוכחה מוטל במידה רבה על העותר. במקרה זה, טענתה העיקרית של התובעת נסובה סביב התנאי כי תשלום עמלת הסעיף לנתבעת מותנה בלקיחת משכנתא. עם זאת, השופט אינו מוצא תנאי כזה בהסכם, ואין כל הוכחה לטענה זו. לפיכך, מאחר שהתנאי הוא טענתו העיקרית של התובע, טענת ההטעיה נדחית. מאחר שתנאי זה לא הוכח, אין צורך בטענות אחרות לגבי מקור המימון לרכישת הדירה. השופטת מסכמת בכך שהיא מורה לתובע לכסות את הוצאות הנתבע, קובעת את הסכום על 20,000 ₪, ומתירה את פרסום פסק הדין תוך השמטת פרטים מזהים.