ת"א 38872-04-11

תקציר

הפרשה נסובה סביב הקמת קיר תמך בהתנחלות לפיד, הממוקמת בשטחה הריבוני של ישראל. החומה נבנתה מעבר לקו הירוק, שטח בשליטה ישראלית. התובעים, בעלי קרקעות בלפיד, תובעים פיצויים מהנתבעים הישראלים – הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, המפקד הצבאי של אזור יהודה ושומרון ומדינת ישראל – בגין ירידת ערך אדמתם עקב הבנייה. הנתבעים טוענים כי יש להחיל את הדין הירדני, בעוד התובעים תומכים בדין הישראלי. על בית המשפט לקבוע את הדין החל על המחלוקת. בית המשפט קובע כי הדין הירדני חל על תקנות התכנון והבנייה. היא מדגישה כי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה הישראלי אינו סעיף נזיקי אלא נופל לקטגוריה מובחנת של תשלומים המתחייבים מפגיעה שלטונית מותרת בקניין פרטי. סעיף זה מתייחס באופן ספציפי לנזקים הנובעים מהחלטות תכנוניות. עם זאת, בית המשפט קובע גם כי דיני הנזיקין הישראליים חלים על המקרה הנוכחי. היא מסתמכת על תקדימים משפטיים קודמים, ובראשם פרשת ינון, הקובעת כי יש להחיל את דיני המדינה בעלי הקשר הקרוב ביותר לעוולה בנסיבות חריגות שבהן מקומה של העוולה הוא אגבי. בהתחשב במצבן הייחודי של ההתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים, מגדיר אותן בית המשפט כ"מובלעות" הכפופות לחוק הישראלי, והופך את החלת החוק הירדני לבלתי סבירה במקרה זה. יתר על כן, בית המשפט מדגיש את עקרון הטריטוריאליות, ומכיר בכך שבעוד העוולה הנטענת התרחשה בגדה המערבית, הקשר בין העוולה לבין השטח הוא מקרי. היא מנמקת מכך שלמדינת ישראל יש זיקה הדוקה יותר לסכסוך, והחלת דיני הנזיקין הישראליים מוצדקת על בסיס ציפיות הצדדים והקריטריון האובייקטיבי של סבירות. כתוצאה מכך, בעוד החוק הירדני חל על ענייני תכנון ובנייה, דיני הנזיקין הישראליים יקבעו את תוצאת תביעת הפיצויים של התובעים. ההחלטה מתקבלת ללא כל צו לגבי הוצאות, ושני הצדדים אחראים להוצאותיהם.