ת"א 1101/06

תקציר

התובע, מפיץ, והנתבע, יצרן, חתמו בשנת 2001 על שני הסכמי הפצה. ההסכם הראשון העניק לתובעת זכות להפיץ את מוצרי הנתבעת באזור מסוים למשך חמש שנים, עם אופציה להארכה לשלוש שנים נוספות. ההסכם השני העניק זכות זהה בתחום אחר. התובעת טענה כי הנתבעת ביטלה שלא כדין את ההסכם הראשון, וביקשה להאריך. הנתבעת טענה כי התובעת לא מימשה את האופציה להאריך בכתב, כנדרש בהסכם, וכי בכל מקרה היא רשאית לסיים את ההסכם ולעבור לחלוקה עצמית. לחילופין, טענה התובעת כי יש לפרש את שני ההסכמים יחד, כך שההסכם השני מרמז על הארכה של הראשון. בית המשפט קבע כי התובעת לא מימשה כדין את האופציה שלה להאריך את ההסכם הראשון, וכי ההסכם פקע על תנאיו. גם אם כן, הנתבע היה רשאי לבטלו בהודעה סבירה, שנמסרה. בית המשפט מצא כי הנתבעת לא ביטלה את ההסכם עקב הפרות כלשהן לכאורה של התובעת, אלא עברה לחלוקה עצמית, דבר שהיא רשאית לעשות על פי ההסכם. עוד קבע בית המשפט כי רשימת הלקוחות של התובעת, אשר לטענת התובעת הינה סוד מסחרי, אינה עומדת בדרישות, והנתבעת הייתה חופשית לעשות בה שימוש. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת התובעת כי הנתבעת חדרה למחשביה, וקבע כי התובעת הסכימה להעברת נתונים. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת התובע לסעד והורה לתובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.