ת"א 1161/07

תקציר

התיק נסוב סביב הבעלות על מספר חלקות קרקע באזור עראקיב, הנתבעות על ידי יורשי התובעים, ורשומות תחת הנתבעת, רשות הפיתוח, מכוח חוק הרכישה, חוק הפקעות רטרואקטיבי משנת 1953. בית המשפט דן בהרחבה ברקע ההיסטורי שהוביל לחקיקת חוק הרכישה, תוך הדגשת אופיו הייחודי והדרקוני, המגביל את היקף הביקורת השיפוטית על החוק בשל נסיבותיו החריגות. התובעים מבקשים לערער על תוקפה של תעודת ההפקעה שהוציא שר האוצר בשנת 1954, המעידה על קיומם של שלושה תנאים לפי חוק הרכישה. בית המשפט מכיר בפגיעה הקשה בזכויות הקניין על ידי החוק, אך דבק בפסיקות קודמות המגבילות התערבות שיפוטית. היא מוצאת כי אין די בטענות התובעים, המבוססות על מחקר ארכיוני ועדויות עדים, כדי לסתור את התעודה, במיוחד נוכח הערך הראייתי הרב של קביעתו של השר. התנאי הראשון, שהקרקע לא הייתה בבעלות בעליה בשנת 1952, נותר בלתי מוכח, שכן עדויות התובעים חסרות קוהרנטיות ואינן מצביעות על המועד המדויק של עזיבתם את הקרקע. אשר לתנאי השני, מקבל בית המשפט את טענת המדינה כי הקרקע הוקצתה לצרכי פיתוח חיוניים, קרי לשימוש חקלאי, חרף היעדר החלטות מנהליות ספציפיות. התנאי השלישי, הנוגע לצורך הנוכחי של הקרקע בפיתוח, מתקיים אף הוא, בהתבסס על ייעודה הנוכחי של הקרקע לחקלאות ולהתיישבות. התובעים מוסיפים וטוענים כי הימנעותה של המדינה מלהגשים את מטרת ההפקעה מזכה אותם בהשבת זכויותיהם, אך בית המשפט דוחה זאת בהסתמך על פסיקה קודמת שסירבה להחיל את כלל קרסיק – הקובע את השבתן של קרקעות שהופקעו – על הפקעות לפי חוק הרכישה. בית המשפט פוסק אפוא לטובת הנתבעים, ומורה לפקיד ההסדר לרשום את הקרקע שבמחלוקת כבבעלות רשות הפיתוח, תוך השארת חלק קטן מחלקה אחת לחקירה משפטית נפרדת. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחה בסך 8,000 ₪.