בר"ע 52813-09-16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם. המחלוקת המקורית נסובה סביב אי העברת דמי התגמול של העובד, כאשר התובעת, מנורה, הגישה תביעה נגד החברה הנתבעת. החברה הכחישה כל אחריות, ולאחר מספר צעדים פרוצדורליים, התביעה נדחתה מבלי שנפסקו הוצאות משפט לאף אחד מהצדדים. בעקבות פיטורים אלה ביקשה החברה מבית המשפט להטיל הוצאות משפט על מנורה. גם בקשה זו נדחתה, מה שהוביל את החברה לערער על החלטה זו בבית המשפט המחוזי, אשר נדחה. לאחר מכן הגישה החברה בקשה לחופשה כדי לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שנדון בערכאה הנוכחית. החברה המבקשת טענה כי פסק הדין המחוזי אינו עולה בקנה אחד עם פסיקה קודמת ומהווה מקרה חריג המצדיק התערבות. עם זאת, השופט קבע כי בקשת רשות הערעור אינה עומדת בתנאים הנדרשים, וציין כי סוגיית הוצאות המשפט מותירה ככלל לשיקול דעתה של הערכאה הפרוצדורלית, והתערבות היא נדירה. יתר על כן, כל טעות שנעשתה על ידי הערכאות הנמוכות יותר בשיקול דעתן או ביסודן העובדתי אינה עילה מספקת למתן רשות ערעור. בנוסף, הצביעה השופטת על טעות פרוצדורלית שביצעה החברה, שכן הם לא ערערו על החלטת הרשם ולא תיקנו בה טעויות, אלא בחרו להגיש בקשה להוצאות. טעות פרוצדורלית זו גרמה לכך שהרשם לא יכול היה לדון לגופה של בקשת החברה. לבסוף, הודגש כי החברה החמיצה את המועד האחרון להגשת ערעור על פסק דינו של הרשם, ולכן בקשתם הנוכחית אינה תקפה. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, והחברה לא חויבה בתשלום הוצאות משפט, נוכח אופייה הבלתי ראוי של בקשתם.