בר"ע 46178-10-20

תקציר

במקרה דנן, פסק בית הדין האזורי בתל אביב לטובת המשיב וקבע כי הוועדה הרפואית לעררים שגתה בכך שלא קיימה את פסק דין ההשבה, אשר הביא להפחתה של 50% בדירוג הנכות של המשיב בשל סיבתיות חלקית לגבי דליות המיוחסות לתנאי העבודה. בתחילה, הוענק למשיבה דרגת נכות של 20% על ידי ועדה רפואית, אשר ייחסה מחצית מכך לסביבת עבודתה, וכתוצאה מכך נקבעה לה דרגת נכות קבועה של 10%. המשיב ערער, וערער על קביעת הוועדה בדבר סיבתיות חלקית. ניתן פסק דין חוזר, המורה לוועדה לבחון מחדש, במיוחד בהתחשב בתנאים קודמים כפי שהותוו בפרשת לוי ולא בפרשת חרותי שפעלו בתחילה. למרות ההנחיה, הוועדה דבקה בעמדתה, חילקה את הסיבתיות שווה בשווה בין בעיות ורידים מולדים לבין תנאי העבודה, ובכך אישרה את גישת ההפחתה הראשונית של 50%. הדבר הוביל את המשיב לערער לבית המשפט המחוזי, אשר הפך את החלטת הוועדה והחזיר 20% נכות ללא ניכוי בגין תנאים מוקדמים. המוסד ערער על קביעה זו, וטען כי המתודולוגיה של הוועדה הייתה מבוססת מבחינה משפטית בהבחנה בין תאונות עבודה קצרות טווח לבין תנאים המתפתחים לאורך זמן. בית המשפט העליון מצא כי הוועדה אכן פעלה בהתאם לפסק הדין החוזר ולמסגרות המשפטיות הרלוונטיות. היא הדגישה את ההיצמדות הפרוצדורלית הנכונה, וציינה כי היעדר ראיות מוצקות לתנאים קודמים הכתיב שימוש במסגרת סיבתית חלקית, ובסופו של דבר פסק לטובת הוועדה הרפואית לעררים, ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי והחזיר את קביעת הוועדה ללא הוצאות שהוטלו בגין ההליך.