ע"א 3757/06

תקציר

מדובר בתיק בין רבקה פרץ, המערערת, לבין בנק לאומי, המשיב, שמקורו בסכסוך על חשבון חברה. לחברה, טכנוקיר ותקרה בע"מ, היה חשבון משותף עם הבנק שדרש שתי חתימות של מנהלי החברה כדי לשחרר כספים. פרץ, שלא הייתה דירקטורית אלא אשתו של אחד הדירקטורים, חתמה על כתב ערבות לחשבון. לבנק הייתה גם תוכנית חיסכון לפרץ, שכספיה יכלו לשמש לכיסוי חובות החברה. לב הסוגיה הוא האם חשבון החברה חויב שלא כדין בניגוד לזכויות החתימה של החברה. בית משפט קמא מצא כי בעוד שחלק מהחיובים בוצעו בהתאם לדרישות החתימה של החברה, אחרים לא. בית המשפט קבע כי נוצר נוהג לפיו החשבון יחויב בחתימה אחת בלבד בתוספת אישור טלפוני מהדירקטור שלא חתם. פרץ ערער על החלטה זו, בטענה כי חשבון החברה חויב שלא כדין במקרים רבים, וביקש החזר של הסכומים שנוכו ופיצויים נוספים. הבנק ערער נגדית, ערער על קביעת בית המשפט כי חלק מהחיובים היו בלתי חוקיים, וביקש לקיים את הערבות. השופט מנחם רניאל קבע כי הסכמה שבשתיקה של הדירקטורים למשיכות בניגוד להחלטת החברה בדבר זכויות החתימה אינה יכולה להיחשב כ"בקשת חברה". הוא הדגיש כי החלטות החברה צריכות להתקבל בערוצים פורמליים וכי שינוי זכויות החתימה מחייב החלטת דירקטוריון. מאחר שהדבר לא נעשה, חיובי החברה בחשבון היו בלתי חוקיים. יתר על כן, נטל ההוכחה מוטל על הבנק להוכיח כי המשיכות הבלתי חוקיות אושרו, דבר שלא עשה. לפיכך, פרץ, כערב, אינו יכול להיות חייב בחוב החברה. לפיכך קיבלה השופטת את ערעורו של פרץ ודחתה את הערעור הנגדי של הבנק, והורתה לבנק להשיב לפרץ סכום של 174,714 שקל בצירוף ריבית. השופטת יעל וילנר, לעומת זאת, לא מצאה עילה להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, תוך הדגשת כלל הכבוד לבית המשפט הפרוצדורלי. לטענתה, כתב הערבות עליו חתם פרץ אינו מותנה ולכן תקף, ללא קשר לשינויים בדרישות החתימה של החברה. מאחר שבית משפט קמא קבע את חובות החברה לבנק, אין צורך להוסיף ולבחון את חוקיות שינויי החתימה. לפיכך דחה וילנר את ערעורו של פרץ. נשיא המדינה, השופט יגאל גריל, הסכים עם דעתו ונימוקיו של השופט וילנר, וקבע בדעת רוב לדחות את שני הערעורים ללא הוצאות.