ת"א 36699-02-16

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב תביעה לפיצויים בעקבות פעולת הפקעה שנקטה מדינת ישראל. התובעים, שהם יורשיהם של בעלי הקרקע המקוריים, טוענים כי הם זכאים לפיצוי שהיה מציב אותם במצב הכלכלי בו היו נמצאים אלמלא ההפקעה. הנתבעת, מדינת ישראל, מעלה טענות סף ביחס לתביעה, המבוססות בעיקרן על דוקטרינת השיהוי וחולקות על זכויות התובעים בנכס. השלב הראשון של פסק הדין בוחן התנגדויות מקדמיות אלה ומוצא לטובת התובעים, ומגיע למסקנה כי התביעה אינה חסומה בשיהוי וכי התובעים הצליחו להוכיח את זהותם כיורשי בעלי הקרקע. פסק הדין עובר לגופו של עניין. נמצא כי התובעים זכאים לפיצוי בגין ההפקעה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות. יש לציין כי בית המשפט דוחה את טענת הנתבע כי יש לחשב את הפיצוי בשיעור נמוך יותר, וקובע כי חובת המדינה היא לשלם פיצוי הוגן ושווה. לתובעים נפסקים דמי חכירה על בסיס מערכת שווי השוק, אשר בית המשפט קובע כי היא אמת המידה המתאימה. כמו כן, בית המשפט מורה לנתבע לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין וחלק משכר טרחת המומחה. חשוב לציין כי פסק הדין מדגיש את רגישותן של סוגיות הקרקע עבור האזרחים הערבים ואת ההפקעה ההיסטורית של קרקעות ערביות על ידי המדינה, תוך הכרה בערך הסמלי והלאומי של בעלות על קרקעות בחברה הערבית. מטרת הפיצוי שנפסק היא להשיב את מצבם של התובעים למה שהיה אלמלא ההפקעה.