ע"א 5610/93

תקציר

במקרה זה, קבלני בניין ערערו על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון שהתבססה על מצג שווא רשלני, שציין בטעות כי הם יכולים לבנות בניין בן 16 דירות על קרקע שנרכשה במקום בו הבנייה אינה מותרת. הם מכרו את הקרקע ברווח שכן ערכה עלה עם הזמן עקב שינויים בשוק. בתחילה החליט בית המשפט המחוזי כי לא נגרם נזק בגין הרווח מהמכירה, אך המערערים ערערו על כך וטענו לפיצוי על בסיס ההפרש בין מה ששילמו עבור הקרקע לבין שוויה אם ניתן יהיה לבנות שמונה יחידות ולא שש עשרה. בית המשפט העליון אישר כי דיני הנזיקין נועדו להחזיר את הנפגע למצב בו היה לפני מעשה העוולה, ולא לתקן ציפיות שלא התגשמו. בית המשפט דחה את התייחסותו של בית המשפט המחוזי לרווח המכירה מונע השוק, והגיע למסקנה כי למערערים, למרות שהרוויחו, נגרם נזק עקב מצג השווא הרשלני בעת הרכישה. פסק הדין הדגיש כי הפיצוי צריך לשקף את ההפסד שנגרם עקב הסתמכות על מצג שווא, ולא יתרונות שוק מאוחרים יותר שאינם קשורים למצג השווא המקורי. הערעור הדגיש את האפשרות של ערכאת ערעור לבחון מחדש את החלטותיה הקודמות באותו מקרה אם נפלה טעות מהותית הגורמת לעוול, תוך העדפת גמישות על פני היצמדות נוקשה לתקדימים למניעת הנצחת טעויות משפטיות או עוול. בית המשפט קיבל את הערעור, והתיר פיצוי בגין נזקי ההסתמכות על בסיס שוויה האמיתי של הקרקע אילו ניתן היה לבנות שמונה דירות בלבד, בניכוי אחוז אשם תורם. החלטה זו קבעה גם קווים מנחים מתי בתי משפט לערעורים יכולים לסטות מפסיקות קודמות בתיקים מתמשכים כדי לתקן טעויות ועוול ברורים.