רע"פ 244/96

תקציר

במקרה זה, חברה ישראלית העוסקת בריסוס אווירי הורשעה בזיהום מי תהום על ידי השלכה לא נכונה של פסולת חומרי ריסוס, למרות אזהרות מוקדמות. בית משפט השלום הטיל קנס בסך 7,500 ₪ וחייב התחייבות כספית בסך 100,000 ₪ כדי למנוע עבירות דומות בעתיד. החברה ערערה לבית המשפט המחוזי בטענה שהקנס והחיוב אינם מידתיים; עם זאת, הערעור נדחה, תוך הדגשת שיקול הדעת של בית המשפט באיזון עונשים אלה. לאחר מכן ביקשה החברה רשות ערעור לבית המשפט העליון, בטענה כי צריך להיות יחס סביר בין העונש שהוטל לבין ההתחייבות, בדומה לעקרונות המיושמים במקרים של מאסר על תנאי. בית המשפט העליון דחה את הבקשה, תוך שהוא מדגיש את חומרת העבירות הסביבתיות ואת כוונת המחוקק להטיל עונשים משמעותיים על עבירות כאלה לפי חוק המים משנת 1959. בית המשפט ציין כי למרות שהקנסות היו מתונים מבחינה היסטורית, יש צורך להחמיר את הענישה כדי להרתיע מפני עבירות עתידיות. בית המשפט הכיר בתיקון התקלה אך טען כי ההתחייבות הכספית והקנס משמשים כלי הרתעה משלימים. פסק הדין משקף עמדה שיפוטית שמטרתה להדגיש את חשיבות ההגנה על הסביבה ואת הצורך בהחמרת הענישה על מנת לעמוד בסטנדרטים של בריאות הציבור ואיכות הסביבה.