תאד"מ 43886-02-22

תקציר

התובעת, שביטחה את דירתה אצל הנתבע, הגישה תביעה לנתבעת לאחר שהקיר החיצוני של דירתה קרס. הנתבע סירב לפצות את התובעת, מה שהוביל אותה להתדיין. השופטת פתחה בדחותה את טענת הנתבעת כי התובעת לא עמדה בדרישות הפרוצדורליות, וקבעה כי כל הראיות שהציגה התובעת צורפו לטענתה מלכתחילה וכי לא נשללו ממנה זכויות פרוצדורליות כלשהן. לאחר מכן פנה השופט לגופו של עניין, וציין כי על מנת להצליח, על התובע להוכיח ארבעה יסודות: (1) הסיכון הממומש הוא אחד הסיכונים המכוסים בפוליסה; (2) הנזק שנגרם הוא מהסוג המכוסה בפוליסה; (3) הנזק שאירע כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה; (4) הסיכון התממש במהלך תקופת הביטוח. לגבי היסוד הראשון, השופט מצא כי קריסת הקיר הייתה מקרית, בלתי צפויה ופתאומית, ולכן היוותה סיכון מכוסה על פי הפוליסה. השופט דחה את טענת הנתבע כי הקיר קרס עקב ליקוי, וקבע כי הקריסה נגרמה משני גורמים: שינויים בנסיבות, לרבות עבודות תשתית שהחלישו את תמיכת הקיר, וחוסר ביסוס הקיר לנסיבות החדשות. באשר ליסוד השני, קבעה השופטת כי קריסת הקיר נופלת בגדר "פיצוץ", שהוא סיכון המכוסה על ידי הפוליסה. השופט ערך ניתוח מקיף של המונח "פיצוץ" והגיע למסקנה כי מרבית מרכיבי הפיצוץ היו קיימים במקרה הנדון. השופט עמד גם על עקרונות הפרשנות של חוזי ביטוח, התומכים בפרשנות רחבה למונח "פיצוץ". לגבי שני היסודות האחרונים מצאה השופטת כי קיים קשר סיבתי בין התממשות הסיכון לבין הנזק, וכי הנזק אירע במהלך תקופת הביטוח. השופט העדיף את הערכת הנזק של השמאי על פני זו של המהנדס, ולכן הורה לנתבעת לפצות את התובע על פי הערכת השמאי, בניכוי סכום ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסה. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין.