בר"מ 10510/02

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט האם המשיבים זכאים לפיצוי לפי סעיף 197(א) לחוק בשל הנגישות המופחתת לתחנת דלק שבבעלותם, שנבעה משינויים תכנוניים שהשפיעו על תוואי התוואי. בית המשפט הניח, מבלי להכריע, כי ניתן לראות בשני צעדים תכנוניים הנוגעים לתוכנית חדרה ולתמ"א 3 הליך תכנוני אחד. השאלה המרכזית הייתה האם השינויים בדפוסי התנועה, שהפחיתו את זרימת הלקוחות לתחנת הדלק, מהווים נזק בר פיצוי לקרקע עצמה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הדבר אינו מזכה בפיצוי, שכן סעיף 197(א) עוסק בנזק למקרקעין, ולא בהפסדים כלכליים כתוצאה מפעילות עסקית מופחתת. בית המשפט התייחס למקרים קודמים, כגון פסקי דין קורן וארון, שהבהירו כי נזקים צריכים להשפיע ישירות על מאפייני הנכס ולא רק על הפעילות העסקית. בית המשפט הדגיש את עקרון הוודאות, וטען כי הכרה בהשפעות כלכליות כאלה כבנות פיצוי תוביל לחוסר יכולת כלכלית לרשויות התכנון ותרתיע את פעולות התכנון. בסופו של דבר, הערעורים התקבלו, ונקבע כי הנזקים הנתבעים על ידי המשיבים אינם מצדיקים פיצוי על פי החוק. לא היה צו להוצאות, והשופטים א' רובינשטיין וד' ברלינר הסכימו עם פסק דינה של השופטת מ' נאור, שניתן ביום 31.1.2007.