ע"א 751/82

תקציר

חוק מס שבח מקרקעין מחייב מוכרי מקרקעין להגיש הצהרה או שומה עצמית בתוך פרק זמן מוגדר. שומות עצמיות חייבות לכלול פרטים ואת סכום המס המגיע. החוק גם קובע כי המנהל רשאי להשיב לשומה עצמית בתוך שישה חודשים, תוך בחירה בין שומה זמנית או סופית. בעוד שהערכה סופית מבוססת על שיקול דעתו של המנהל, הערכה זמנית מאשרת באופן זמני את נתוני השומה העצמית. השאלה שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה האם שומות הממונה, שניתנו מעבר למועד האחרון של חצי שנה, תקפות. בית המשפט בחן את כוונת המחוקק העומדת מאחורי הסעיפים הרלוונטיים בחוק מס שבח מקרקעין, ומצא כי שומה זמנית אינה שומה לפי מיטב שיקול הדעת אלא אישור זמני של נתוני השומה העצמית. עוד קבע בית המשפט כי השומות שנשלחו למשיבים אינן יכולות להיחשב זמניות, שכן הן לא התבססו על נתוני השומה העצמית של המשיבים. בנוסף, קבע בית המשפט כי כל השוואה לפקודת מס הכנסה צריכה להתמקד בשומות סופיות בשני המקרים. הבחנה מרכזית בין חוק מס שבח מקרקעין לבין פקודת מס הכנסה היא שהראשון כולל במפורש קביעת מס כחלק מהליך השומה. משמעות דרישה מפורשת זו היא כי הליך השומה לא הושלם ללא קביעת סכום המס. מאחר שהמנהל לא עמד בלוחות הזמנים הקבועים בחוק, אישר בית המשפט את ביטול השומות. משכך, דחה בית המשפט העליון את ערעורו של המנהל והורה לו לשלם לכל אחת מקבוצות המשיבים הוצאות ושכר טרחה בסך 1,500 ש"ח.