ת"א 51932-06-18

תקציר

השאלה הניצבת בפני בית המשפט היא האם יש לו סמכות עניינית לדון בסכסוך זכויות יוצרים וקניין רוחני בין שני תובעים לשני נתבעים, או שמא יש לדון בתיק בבית משפט השלום. התובעים תבעו תחילה את נתבע 1 בבית משפט השלום בגין שימוש לכאורה שלא כדין ביצירותיו של התובע – לקסיקון ומילון מונחים כלכליים – ללא רשות, ופגיעה בזכויותיו המוסריות של התובע 1. במסגרת פעולה זו ביקשו התובעים לצרף תביעה לסעד של צו מניעה ולהצטרף לנתבע 2, מה שהוביל אותם להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי. לטענת הנתבעים, לבית משפט השלום יש סמכות, שכן התוכן המפר לכאורה הוסר מאתרי האינטרנט של הנתבעים בשנת 2016, מה שהופך את הבקשה לצו מניעה על כנה. עוד הם טוענים, כי הרשומות המעטות שנותרו המיוחסות לתובעים הן עניינים טכניים גרידא שניתן לפתור מחוץ לכותלי בית המשפט. התובעים טוענים מנגד כי נכון לינואר 2018 הרישומים עדיין היו נגישים באינטרנט, ולכן יש צורך בתביעה המתוקנת המחייבת סעד של צו מניעה. בית המשפט קובע כי לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעה. קביעתו של בית המשפט המתאים מתבססת על שווי התביעה, המוערך במקרה זה בכ-1,200,000 ₪ – הרבה בסמכותו הכספית של בית משפט השלום. למרות שתביעות לצווי מניעה נדונות בדרך כלל בבית המשפט המחוזי מאחר שערכו של סעד זה אינו מוגדר, במקרים בהם ברור ששווי התביעה מצוי בסמכותו של בית משפט השלום, עליו לדון בתיק. הדבר נכון במיוחד כאשר, כמו כאן, רוב התוכן המפר לכאורה הוסר והנתבעים הביעו נכונות להסיר כל תוכן שנותר. הואיל ושווי התביעה, לרבות צו המניעה המבוקש, מצוי בסמכותו של בית משפט השלום, יועבר התיק לשם לדיון בהקדם האפשרי. כל צד יישא בהוצאותיו עבור הבקשה, שתישקל בהמשך ההליך.