ב"ל 21028-03-19

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 1(2)(ג) לחוק סיוע למשפחות שבראשו הורה עצמאי, המעניק הטבות להורים עצמאיים, ובפרט לנשים נשואות שחוו אלימות במשפחה ושהו במקלט לנשים מוכות. התובעת, ששהתה פעמיים במקלט כזה, תבעה הטבות אלה, אך בקשתה נדחתה על ידי הנתבעת. נקודת המחלוקת העיקרית נסובה סביב עיתוי שהותה של התובעת במקלט ופתיחת הליכי הגירושין שלה, כאשר החוק מחייב סמיכות בין שני האירועים. התובעת טענה כי מטרת החוק היא לתמוך בקורבנות אלימות במשפחה היוצאים לחיים עצמאיים, והנתבעת טענה כי פרשנותה של התובעת תוביל לאבסורד ואינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק. בית המשפט, לאחר שבחן את הטענות, דחה את תביעת התובעת, בקובעו כי תכלית החוק מחייבת קרבה רבה יותר בין השהות במקלט לבין הליך הגירושין מאשר 10 השנים שחלפו בעניינה של התובעת. בית המשפט פירש את החוק לטובת הנתבעת, והדגיש כי המחוקק התכוון להעניק הטבות לנשים ששהייתן במקלט הייתה לאחרונה ואין להן כל כוונה לחזור לבעליהן. כמו כן, בית המשפט מילא את הפער החקיקתי בנוגע לעיתוי, והדגיש כי מטרת החוק היא לתמוך בנשים שחוו לאחרונה אלימות במשפחה ויוצאות לחיים עצמאיים. החלטה זו מחזקת את התפיסה כי בתי הדין לעבודה בישראל מפרשים חקיקה חברתית לטובת המבוטחים, אך רק כאשר החוק מאפשר פרשנות כזו, והמטרה העיקרית היא לקיים את תכלית החוק.