ת"א 11257-10-13

תקציר

התובע והנתבע התקשרו בהסכם בשנת 2006, ובעקבות מחלוקת חתמו הצדדים על הסכם פשרה בשנת 2011. הסכם הפשרה לא כובד על ידי הנתבעת שכן סכום כסף משמעותי נותר ללא תשלום. התובעת לא ביטלה את הסכם הפשרה אלא הגישה תביעה לבית המשפט בבקשה להכריז על ההסכם כבטל וביקשה את יתרת החוב על פי ההסכם המקורי משנת 2006. השופט פסק לטובת בקשת הנתבע לדחות את התביעה על הסף. השופטת טענה כי מאחר שהסכם הפשרה נותר בתוקף, הרי שתביעת התובעת, שהתבססה על ביטול הסכם זה, לא הראתה עילת תביעה. יתר על כן, השופטת ציינה כי התובעת לא ביטלה כדין את הסכם הפשרה – מכתב ההתראה ששלח עורך דינה של התובעת לנתבעת היה ניסיון לאכוף את ההסכם ולא לבטלו; הגשת התביעה לא הייתה דרך סבירה להודיע על ביטול ההסכם והתעכבה מדי; והתובעת לא החזירה את התשלומים שכבר קיבלה על פי הסכם הפשרה. השופטת גם מתחה ביקורת על כתב התביעה של התובע על כך שהמעיט בערך האירועים שהתרחשו מאז נחתם ההסכם המקורי ב-2006 ועל כך שלא הזכיר את קיומה של IMB – הגוף שלדעת השופט הוא האחראי העיקרי לתביעת התובע. השופטת הגיעה למסקנה כי ניסיונה של התובעת ליהנות משני ההסכמים מהווה חוסר תום לב, ולכן התביעה נדחתה. התובע חויב בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪.