חב"ר 25873-05-21

תקציר

פסק הדין המדובר נוגע לתקנות השיפוט הנוגעות לבתי הדין לעבודה ולמוסדות פיננסיים. באופן ספציפי, הוא מתייחס לקביעתו של בית המשפט המחוזי המתאים לתביעות פרטניות נגד מוסדות פיננסיים, וליתר דיוק, נגד קופות חולים. התובעת טענה כי חלה תקנה 3(א)(11), המעניקה לתובעים אפשרות להגיש את תביעותיהם באזור המתאים למקום מגוריהם או למרכז מפעלו של הנתבע. עם זאת, השופט קבע כי תביעות פרטניות נגד מוסדות פיננסיים, לרבות קופות חולים, צריכות לעקוב אחר המגמות שנקבעו על ידי המחוקק בתקנות השיפוט. תקנות אלה מקצות סמכות שיפוט בהתבסס על מקום מגוריו של התובע, ולא על מקום פעילותו של המוסד הפיננסי. גישה זו עולה בקנה אחד גם עם האינטרס הציבורי, ומבטיחה כי הנטל לא יוטל באופן בלתי מידתי על בית משפט אזורי אחד, ובכך להבטיח את נגישותה ויעילותה של מערכת המשפט. מכאן, שלגבי תביעות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, בית הדין האזורי הרלוונטי נקבע לפי מקום מגוריו של התובע. בנוסף, דחתה השופטת את טענת התובעת כי נוכחותה של המדינה כנתבעת נוספת מקנה סמכות לבית המשפט, שכן תקנה 4 נוגעת לתביעות הנובעות מיחסי עבודה ולא לתביעות ביטוח בריאות. בהתחשב במקום מגוריו של התובע, הגיע השופט למסקנה כי בית הדין המוסמך למקרה זה צריך להיות בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. החלטה זו התקבלה מטעמים שיפוטיים בלבד, ולגופו של עניין טרם נדון. השופטת הציעה להעביר את תיק החקירה לנשיא בית הדין להחלטה סופית בדבר העברת התיק לבית המשפט המוסמך, ללא צו להוצאות.