דב"ע מב/17 - 3

תקציר

העובד תבע את המערערת 1, שלא הצליחה להגן על התביעה, מה שהוביל לפסק דין לטובת העובד. לאחר שלא שולם חוב פסק הדין, הפריש אותו המערער 1 והמערער 2 (המעביד) צורף כנתבע. בית הדין האזורי לעבודה בנצרת דחה בסופו של דבר את התביעה נגד המערערת 1, אך הורה למערערת 2 לשלם לעובד פיצויי פיטורים, את מרבית דמי הפדיון הנתבעים לחופשה ודמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה והוצאות. המערערת 2 מערערת על החלטה זו. השאלה המרכזית היא האם פיטורי העובד, שאירעו זמן קצר לאחר שנת עבודתו הראשונה, נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים. בית הדין פוסק לטובת העובד, וקובע כי הראיות מצביעות על כך שהעובד פוטר משום שהמעסיק רצה להעסיק קרוב משפחה. מאחר שהמעסיק לא סיפק הוכחה מספקת כדי להפריך את החזקה לפיה הפיטורים בוצעו כדי להימנע מפיצויי פיטורים, כנדרש בחוק פיצויי פיטורים, בית הדין מחייב את המעסיק לשלם לעובד פיצויי פיטורים. עם זאת, בית הדין מקבל את הערעור בעניין התביעה לפדיון חופשה שנתית, שכן חלפה בשל שלוש השנים שחלפו מאז תום יחסי עובד-מעביד. תביעתו של העובד, מיום 14.10.1975, הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר פיטוריו ביום 1.7.1972. באשר להוצאות, קובע בית המשפט כי שני המערערים יישאו בהוצאותיהם מאחר שהמערערת 1 תרמה להתמשכות ההליך. לא נפסקו לעובד הוצאות בגין הטעיית שמו הראשוני של המערער 1 כנתבע. לפיכך, הערעור נדחה בחלקו ומתקבל בחלקו. על המערערים לשלם לעובד הוצאות בסך 350 ₪.