ע"פ 14567-05-15

תקציר

בית המשפט שקל שתי גישות עיקריות בהעמדתם לדין של נאשמים עם מחלות נפש. הגישה הראשונה מתמקדת במצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע המעשה הפלילי ונוגעת ליכולתו המהותית לשאת באחריות פלילית. בתוך כך, הגישה השנייה בוחנת את יכולתם הפרוצדורלית לעמוד בדין, הנבחנת בעת ניהול ההליך הפלילי. ההוראה המהותית, סעיף 34ח לחוק העונשין, פוטרת נאשמים מאחריות פלילית אם לא היו מסוגלים, עקב מחלת נפש, להבין את מעשיהם או לשלוט בהם בעת ביצוע המעשה הפלילי. לעומת זאת, ההוראה הפרוצדורלית, סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, מחייבת את בית המשפט לעצור את ההליך אם הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין. השאלה האם נאשם פטור מאחריות פלילית בשל מחלת נפש בעת ביצוע העבירה נותרת בדרך כלל ללא הכרעה בעת הפסקת ההליך משום שהנאשם אינו כשיר לעמוד לדין. ניתן לבחון מחדש סוגיה זו אם מצבו של הנאשם משתפר והמשפט יכול להתחדש. בית המשפט הבהיר כי באחריותו לקבוע האם נאשם פטור מאחריות פלילית וכי חוות דעת פסיכיאטרית בעניין זה אינה חד משמעית. במקרה דנן, רוב השופטים הסכימו כי יש לדחות את ערעוריהם של הנאשמים נ.ב. וד.ל, תוך שהם תומכים בהחלטות בתי המשפט קמא לעצור את ההליכים לפי סעיף 170(א) לתקשי"ר. עוד קבעו השופטים כי יש לקבל את ערעור המדינה על זיכויו של הנאשם ל.פ, לדחות את הזיכוי ולבטל את ההחלטה לעצור את ההליכים. השופטים הדגישו כי תוצאת הפסילה הפרוצדורלית היא עצירת הליכים בלבד ואינה משמעה זיכוי, שאותו ניתן לקבוע רק לאחר בירור האשמה. השופט הלמן הוסיף כי בקשת הסנגור לזיכויו של ל.פ. אינה ראויה, שכן היא עלולה לפגוע בסיכויי הנאשמים לברר את אשמתם בעתיד.