ת"א 1161/00

תקציר

התובע, הולך רגל שהיה מעורב בתאונת דרכים בשנת 1998, תבע את הנתבעים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. נקודות המחלוקת העיקריות היו היקף פגיעותיה של התובעת ויכולתה להתפרנס. בית המשפט מינה מומחה מוסכם אשר הגיע למסקנה כי לתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 5% כתוצאה מהתאונה. התובע טען כי יש לדחות את חוות דעתו של המומחה, אך בית המשפט בחר ללכת בעקבותיה ולא מצא סיבה מספקת לסטות ממסקנותיו. בית המשפט אף קבע את השתכרותה החודשית של התובעת על 1,500 ₪, עם כושר השתכרות עתידי של 3,000 ₪. על סמך ממצאים אלה חישב בית המשפט את נזקי התובע, לרבות כאב וסבל, הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד והוצאות. סך הנזקים שנפסקו לתובע הסתכמו ב-102,200 ₪, מהם נוכה תשלום חוזר בסך 14,564 ₪. הסכום הסופי שנפסק לתובע עמד על 87,600 ₪, לצד שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13%. השופט הביע תמיהה על החלטת התובע להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי, שעיכב את ההליכים, והעיר על הזמינות הקלה של הגשת תביעות בבית המשפט המחוזי. עוד ציינה השופטת כי החקירה התעכבה עוד יותר בשל שינויים בייצוג התובעת ובקשות לדחייה.