ת"א 11869-08-18

תקציר

במקרה זה, התובע, עורך דין שביקש לייבא באופן אישי רכב מרצדס יוקרתי מחו"ל, תבע את רשות המיסים ושני נתבעים נוספים, לרבות החברה שסייעה לו בהליך הייבוא, לקבלת סעד הצהרתי וכספי. התובע טען כי רשות המסים גבתה ממנו שלא כדין מסי יבוא נוספים וביקשה להשיב את התשלומים ששולמו במחאה. לחילופין, ביקש לחייב את הנתבעים האחרים להשיב כספים אלה. עיקר המחלוקת נסובה סביב שווי הרכב, כאשר רשות המסים טענה כי התובע שילם בחסר מיסים על בסיס ערך מוצהר נמוך יותר. בית המשפט מצא כי החלטת רשות המסים לפסול את הצהרת היבוא הראשונית של התובעת בשל אי התאמה מינורית אינה מוצדקת. יתר על כן, בית המשפט קבע כי הודעת הגירעון המאוחרת יותר של הרשות, אשר גבתה מהתובע מסים נוספים, התבססה על חקירה לקויה ותשאול שטחי של התובע. הראיות שהוצגו על ידי התובע והחברה שסייעה לו הוכיחו כי שווי הרכב אכן היה נמוך ממה שהניחה רשות המסים. עם זאת, בית המשפט מצא גם כי חלק מהתשלומים הנוספים ששילמה התובעת היו חייבים במס. באשר לארץ המוצא של הרכב, קיבל בית המשפט את טענת רשות המסים כי זכותה לתקן את החלטתה, גם אם היא אשמה, ולבטל את הפטור ממס שולי שקיבל התובע מלכתחילה. עם זאת, בית המשפט קבע כי התובעת לא צריכה לשאת בריבית ובקנסות הכרוכים בעיכוב בתשלום המסים, שכן הודתה בטעותה של הרשות. תביעת התובע לפיצויים בסך 100,000 ₪ כנגד כל הנתבעים נדחתה מחוסר ראיות. בנוסף, קבע בית המשפט כי החברה ומנהלה חייבים באופן אישי לפצות את התובע בסכומי מס מסוימים, אך רק עד לתקרה המקסימלית שנקבעה בהסכם ביניהם. לבסוף, בית המשפט הורה לרשות המסים לפצות את התובע בגין חיובי הריבית והקנסות הכרוכים בהודעת הגירעון ופסק על חלוקת הוצאות המשפט בין כל הצדדים.