ע"ע 1475/02

תקציר

המקרה סובב סביב מורה ששימש כמנהל בפועל במשך שנתיים. לאחר סיום כהונתו ציפה המורה לחזור לתפקידו כמורה, אך נמסר לו אחרת. השאלה המרכזית היא האם משרד החינוך הודיע כדין למורה שלא ימשיך כמורה בשנת הלימודים הבאה. המורה ערערה וביקשה פיצויים מסוגים שונים. בית הדין הארצי לעבודה פסק לטובת המורה והורה למשרד לשלם לו שכר עבור שנה נוספת, למרות שאין לו משרה קבועה. המשרד ערער על החלטה זו. בית המשפט העליון, בדעת רוב, אישר את פסק דינו של בית הדין לעבודה. לדעת הרוב, המשרד לא מסר הודעה מוקדמת כדין על פיטורים, והסתמכותם של המורים על ייצוגם הייתה סבירה. בנוסף, הצעת המשרד לשליש משרה הייתה בלתי סבירה, שכן היא באה לאחר שלמורה כבר נגרמו נזקים בכך שלא מצא עבודה חלופית. דעת הרוב ביססה את פסיקתה על עקרון תום הלב ועל הדוקטרינה של "חזרה בה מהצעה". השופטים המתנגדים עמירם רבינוביץ ושמואל צור טענו כי היה על המורה להכיר בהודעה כטעות וכי התעקשותו על משרה מלאה נעדרת תום לב. הם הציעו שכל צד יישא בהוצאותיו, אך דעתם נדחתה. המשרד חויב לשלם למורה שכר לשנה נוספת, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 שקל בתוך 30 יום.