ע"ע 1254/00

תקציר

בתיק שעסק בהכרה באישה כידועה בציבור הזכאית לקצבת שאירים לפי חוק הגמלאות, דן בית הדין האזורי בעדויות סותרות של התובעת ושל בני משפחתו וחבריו של המנוח. התובעת טענה כי התגוררה עם המנוח במשך חמש שנים עד לפטירתו, כשהיא נתמכת בעדויות שכנתה ומעסיקתה. עם זאת, בנו של המנוח ומקורביו הכחישו טענה זו, וטענו כי לא נמצאו ראיות לקיומה של מערכת יחסים זוגית. בית המשפט הדגיש את הנטל המוטל על התובעת להוכיח את מעמדה, אותו לא עמדה בו, תוך ציון גורמים כגון היעדרותה מהלוויה, היעדר חזקה או חפצים בבית המנוח, היעדר חשבונות כספיים משותפים והדרתה משלט הכניסה לדירה. כמו כן, בית המשפט הצביע על אי התאמות, לרבות העובדה שהתובעת לא אספה את חפציה לאחר הפינוי על ידי בנה של המנוחה, דבר שהחליש את מעמדה. ההכרה הנפרדת של המוסד לביטוח לאומי בתביעתה לא חייבה את הנציב במקרה זה, שכן חקירותיו ומסקנותיו היו עצמאיות. טענותיה העיקריות של המערערת, לרבות הריונות לכאורה למנוחה, לא הספיקו כדי לשנות את פסק הדין. הערעור נדחה מאחר שבית המשפט לא מצא סיבה לחלוק על מסקנותיו העובדתיות של בית הדין האזורי או לשנות את פסק הדין המקורי, ובכך אישר את דחיית תביעתה מבלי להורות על הוצאות.