ע"פ 2521/03

תקציר

פסק הדין עוסק בהסגרתו של אדם, המכונה המערער, מישראל לרוסיה, תוך בחינת השאלה האם היא נוגדת את תקנת הציבור, אם קיימות ראיות מספיקות לעבירות הנטענות, ואת מעמד התושבות של המערער בישראל בעת ביצוע העבירות. בית המשפט מסכים עם בית המשפט המחוזי כי ההסגרה אינה פוגעת בתקנת הציבור בישראל. דחיית בקשת ההסגרה של רוסיה אינה מהווה מעשה בלתי צודק בעליל או פגיעה קשה שתפגע בערכי היסוד של ישראל. באשר לראיות, בית המשפט מוצא כי הרשויות הרוסיות סיפקו ראיות מספקות למעשי שוד ועבירות מין, דוחה את טענותיו מבוססות השמיעה של המערער ומציין כי כל ערעור על מהימנות הראיות צריך להתרחש בבית משפט רוסי. הטענה בדבר היעדר ראיות מספיקות לגניבה בשל היעדר תיעוד טביעות אצבע נדחית; בית המשפט מוצא את חוות דעת המומחה אמינה. באשר לתושבות, המערער, בהיותו אזרח ישראלי באותה עת, לא עמד בקריטריונים של היותו "תושב ישראל" בשל אופי שהותו הקצר והיעדר זיקה מהותית לישראל. מעשיו לא עמדו הן במבחני התושבות הסובייקטיביים והן במבחני התושבות האובייקטיביים הנדרשים בחוק. חזרתו לרוסיה, נישואיו שם והמשך קשריו עם רוסיה מערערים עוד יותר את תביעות התושבות. לפיכך, בית המשפט מגיע למסקנה כי טיעוני התושבות והמדיניות הציבורית אינם מספיקים כדי למנוע הסגרה ודוחה את הערעור. החששות לגבי סבל פוטנציאלי ממאסר ברוסיה צריכים להיות מטופלים על פי שיקול דעתו של שר המשפטים, ולא על ידי בית המשפט.