ת"א 31390-10-20

תקציר

התובעת, בעלת בית, תבעה את שכניה, בני הזוג שינדלרים, בגין רשלנות במהלך הריסת ביתם הישן ובניית בית חדש. הטענות העיקריות היו כי הנתבעים כשלו בהגנה על ביתה של התובעת במהלך העבודות, דבר שהוביל לנזק שניתן היה להימנע ממנו, וכי הבית החדש פלש לרכושה. הנתבעים מכרו את הבית לבני זוג צרפתים, שלא היו צד לתביעה. התובע תבע נזקי מבנה שונים, נזקים אסתטיים ועוגמת נפש, והעמיד את סך הפיצוי בראש התביעה על 60,000 ₪. היא גם ביקשה כמה צווי מניעה כדי למנוע נזק נוסף. השופט פסק לטובת התובע, בקובעו כי הנתבעים פעלו ברשלנות בכך שלא קיבלו היתר הריסה או ייעוץ הנדסי כלשהו טרם הריסת ביתם, ובכך שלא הגנו על בית התובע ולא ניקו מים מרכושם, שחדרו לביתו וגינתו של התובע. השופטת קיבלה גם את טענת התובעת כי פועלי הנתבעים גרמו נזק במהלך הבנייה, נכנסו לרכושה ללא רשות והתעלמו מתלונותיה. עם זאת, השופטת מצאה כי חלק מהנזקים להם תבעה התובעת נבעו מליקויים יסודיים בביתה, שהיו קיימים לפני עבודות הנתבעים ולא היו באחריות הנתבעים. אלה כללו אי התקנת תשתיות להוצאת מים מיסודות הבית, שהשופט מצא כי הם המקור העיקרי לנזקי התובע. עוד קבעה השופטת כי התובעת אינה זכאית לכל תרומה לנזקים אסתטיים, שכן הגדר המפרידה בין הנכסים היא באחריות שני הצדדים, והתובעת יכולה לייפות את הצד שלה אם תרצה, על חשבונה. השופטת חייבה את הנתבעים לשלם לתובע 81,900 ₪, כולל מע"מ, כפיצוי בגין הנזקים שהוכחו, בתוספת 35,000 ₪ בגין עוגמת נפש, בסך כולל של 116,900 ₪. סכום זה היה נמוך משמעותית מ-382,000 ₪ שתבע התובע, שכן השופטת מצאה כי חלק ניכר מהנזקים הנתבעים לא הוכחו, או נבעו מליקויי רכוש של התובע עצמו. כמו כן הוציאה השופטת שני צווי מניעה המחייבים את הנתבעים להסיט מי גשמים וצינור אוורור מנכסי התובעת עד למועד שנקבע. הנתבעים חויבו לשלם לתובע 25,000 ₪ הוצאות משפט והוצאות משפט. הסכום הכולל היה אמור להיות משולם בתוך 30 יום, עם הפרשי ריבית והצמדה אם לא שולמו בזמן. השופטת ציינה גם את תביעתה הקודמת של התובעת נגד חברות הביטוח שלה, אותה ניסתה להצניע, ואשר הסתיימה בפשרה. זכות הערעור הייתה שמורה לשני הצדדים.