ע"פ 3106/11

תקציר

הערעור בפני בית המשפט העליון הוא תיק אונס שבו הורשע המערער בבית המשפט המחוזי ונידון לשבע וחצי שנות מאסר. הסוגיה המרכזית העומדת בפני בית הדין היא האם יחסי המין בין המערער למתלוננת, שאינם שנויים במחלוקת, היו בהסכמה אם לאו. בית המשפט המחוזי מצא כי המערער הפיל את המתלוננת וכפה עליה לקיים יחסי מין בניגוד לרצונה והרשיע אותו באונס. המערער טוען כי יחסי המין היו בהסכמה וכי אין לקבל את גרסת המתלוננת משום שיש בה סתירות פנימיות וחיצוניות רבות, וכי בית המשפט המחוזי לא התחשב במידה מספקת במצבה הנפשי של המתלוננת, דבר המעלה ספק לגבי נכונות תפיסתה את האירוע. רוב שופטי בית המשפט העליון הסכימו עם הרשעתו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי ודחו את הערעור. דעת הרוב קבעה כי בית המשפט המחוזי יישם כראוי את המבחן המשולש להערכת מהימנותו של עד הסובל מהפרעה נפשית, ומצא כי גרסת המתלונן אמינה. בית המשפט הדגיש כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, במיוחד כאשר מדובר בקביעות מהימנות, וכי יש לבחון את עדותה של המתלוננת בזהירות רבה, פנימית וחיצונית. עוד נקבע בדעת הרוב כי בית המשפט המחוזי בחן ביסודיות את חוות הדעת הרפואיות הנוגעות למצבה הנפשי של המתלוננת והעריך כראוי את מהימנותה, וכי הסתירות בעדותה לא היו משמעותיות ולא פגעו בליבת אמיתות גרסתה. כמו כן, ציין בית המשפט כי מצבה הנפשי הסוער של המתלוננת מיד לאחר האירוע והראיות החיצוניות תמכו בגרסתה. לבסוף, קבע הרוב כי חומרת העבירה והשלכותיה על המתלונן גוברות על נסיבותיו האישיות של המערער, והעונש שהטיל בית המשפט המחוזי היה הולם. השופט דנציגר חלק על כך וסבר כי יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער מחמת הספק. לדברי השופט דנציגר, בית המשפט המחוזי שגה טעות מהותית בכך שלא התחשב במידה מספקת במצבה הנפשי של המתלוננת והפעיל את המבחן המשולש להערכת מהימנותה. לדעתו, הסתירות והקשיים בגרסתו של המתלונן, יחד עם תיאוריית ההגנה של המערער, העלו ספק סביר באשמתו, והיה מקום לזכות את המערער.