ת"א 5383-09-08

תקציר

התובע, הסובל משיתוק מוחין עקב לויקומלציה פריוונטריקולרית (PVL), תבע את בית החולים על כך שלא העניק טיפול רפואי הולם במהלך לידתו, מה שגרם לכאורה למצבו. המחלוקת העיקרית הייתה האם בית החולים הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע במהלך הטיפול בו לאחר הלידה והאם טיפול זה גרם לשיתוק מוחין שלו. בית המשפט שמע חוות דעת מומחים משני הצדדים. המומחה מטעם התובעת, פרופ' לינדר, טען כי רשלנות הצוות הרפואי בפיקוח על הנשמה התובעת גרמה לנזק. היא טענה כי הצוות היה צריך לשמור על רמות נורמליות של פחמן דו חמצני (pCO2) וכי כישלונם לעשות זאת גרם היפוקרביה, אשר גרמה PVL. פרופ' לינדר הודה כי גורמים אחרים, כגון כוריאואמניטיס (דלקת בשליה), יכלו לשחק תפקיד במצבו של התובע, אך סבר כי הסיכון לפתח שיתוק מוחין כתוצאה מהיפוקרביה גדול יותר. המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' קוינט, ייחס את מצבה של התובעת בעיקר לכוריאואמניטיס. לטענתו, רמות ה-pCO2 הנמוכות לא נגרמו כתוצאה מהנשמה אלא מנשימה עצמית של התובע וכי הצוות הרפואי הגיב כראוי לרמות הנמוכות. בנוסף, פרופ' בדר, מומחה שמונה על ידי בית המשפט, הסכים כי ל-PVL סיבות מרובות וכי הטיפול של הצוות לא היה רשלני. בית המשפט קיבל את עמדת הנתבעת, וקבע כי הטיפול של הצוות הרפואי היה סביר ולא רשלני. צוין כי הצוות עקב מקרוב אחר התובע והתאים את האוורור בהתאם לצרכיו. כמו כן, קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית הנטענת לבין מצבו. גורמים רבים, כולל פגות, chorioamnionitis, וזיהום, היו גורמים סבירים PVL, והתובע לא הוכיח כי hypocarbia היה הגורם הסביר ביותר. בית המשפט הדגיש כי תגובת הצוות לרמות pCO2 נמוכות הייתה ראויה וכי הזיהום ממנו סבל התובע לא היה קל, כפי שנטען על ידי התובע. בנוסף, חוסר הניטור לתקופה מסוימת לא הוביל לרמות pCO2 נמוכות, וגיל התובע ומשך ההיפוקרביה הפחיתו את הסבירות לפגיעה ב-PVL. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה, וקבע כי התובע לא הוכיח רשלנות או קשר סיבתי בין התנהלות הנתבע לבין נזקיו. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה.