ע"ו 12045-11-15

תקציר

המערער, כיום כבן 42, לקה באוטם לב בעת שירותו בצה"ל ולאחר מכן הוכר כנכה על ידי צה"ל. לאחר מכן הגיש המערער בקשה להכרה בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) כנכות נפרדת. הבקשה אושרה תחילה על ידי ועדה מחוזית, אך בהמשך הוגש ערר על ידי המערער לוועדה רפואית גבוהה יותר, הוועדה הרפואית העליונה, בתקווה לקבל אחוזי נכות גבוהים יותר. עם זאת, הוועדה הרפואית העליונה קבעה כי תגובתו הנפשית של המערער כבר נכללה בנכותו המוכרת ולכן לא קיבלה את טענתו. המערער טען כי לא היה מקום להפוך את החלטת הוועדה המחוזית מבלי שניתנה לה זכות טיעון וכי הוועדה הרפואית העליונה לא נימקה את החלטתה במידה מספקת. בית המשפט דחה טענות אלה בקובעו כי המערער היה מודע לכך שהוועדה יכולה להוריד את דרגת הנכות שלו ללא התראה מוקדמת וכי ניתנה לו הזדמנות להציג את טענותיו. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי הוועדה הרפואית העליונה הצדיקה את החלטתה במידה מספקת וכי לא נפלה טעות מהותית בטיפולה במסמכים שהוצגו. החלטת הוועדה הרפואית העליונה אושרה אפוא, והערעור נדחה. לשני הצדדים נמסר על פסק הדין, והמסמכים הרפואיים של המערער יוחזרו לבא כוח המשיב.