עמ"ש 48060-05-21

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על הזכויות הקנייניות של חשבונות בנק. המערערת, שצורפה לחשבונות המנוחה כ-15 שנה לאחר פתיחתם, טענה כי הכספים בחשבונות נועדו לשמש לה מתנה מהמנוחה. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי הכסף שייך למנוח בלבד. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים, וקבע כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהמנוח התכוון לתת לה את הכסף במתנה במהלך חייהם. פסק הדין מדגיש את הרף הגבוה לערעור על קביעות עובדתיות, ומציין כי התערבות מתבקשת רק בנסיבות חריגות. במקרה זה, השופט לא מצא סיבה לסטות מממצאיו של בית משפט קמא. פסק הדין דן בהבחנה הקבועה בדין בין חשבונות משותפים שנפתחו על ידי מספר שותפים לבין חשבונות שבהם בעלים יחיד מוסיף שותף מאוחר יותר. במקרה הראשון קיימת חזקת בעלות שווה, ואילו במקרה השני נדרשת הוכחת מתנה לפי חוק המתנה. השופטת מסכימה עם מסקנתו של בית משפט קמא כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש במקרים של מתנות. הם מציינים כי החשבונות נפתחו על שמה של המנוחה בלבד וכי המערערת לא הביאה ראיות ברורות ומשכנעות לכוונת המנוחה להעניק לה את הכסף באופן מיידי. בנוסף, השופט בוחן את הראיות הנוספות שהציג המערער ומוצא אותן בלתי משכנעות. באשר לסעיף השאירים, פסק הדין מבהיר כי סעיפים בחשבונות בנק הנוגעים להרשאות לבעלי חשבון לאחר מותו של אחד מהם מסדירים רק את מערכת היחסים בין הבנק ללקוחות, ולא את זכויות הלקוחות עצמם. משכך, מגיע השופט למסקנה כי בצדק דחה בית משפט קמא את טענת המערער, והדגיש כי מעשיו של המנוח הצביעו על הפרדה מכוונת של רכוש. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערער נדרש לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למשיב השני. השופט חננאל שרעבי והשופט אריה נאמן מסכימים עם ההחלטה.