ת"א 16015-11-12

תקציר

פסק דין זה דן בשתי חנויות נפרדות שנרכשו על ידי התובעים מהנתבעים. החנות הראשונה נרכשה על פי הסכם מכר שהגדיר את שטח החנות כ-230 מ"ר. הגלריה, שנבנתה מאוחר יותר, לא הייתה חלק מההסכם הראשוני. הגלריה נבנתה לבקשת התובעים ובהסכמת הנתבעים, ובכך היוותה תוספת למכירה. עוד טענו התובעים כי הקמת הגלריה היא הסיבה לצמצום זכויות השימוש המסחרי בחנות הראשונה. עם זאת, התחלת ההליך התכנוני שהביא לצמצום זכויות אלה הייתה שייכת לנתבעים בלבד, ולא הייתה קשורה להקמת הגלריה. לפיכך, בניית הגלריה לא ניכתה זכויות כלשהן מהתובעים. כמו כן, בניית הגלריה נעשתה ושולמה במשך שנים עד שהנתבעים נכנסו לכינוס נכסים, והזכויות בחנות הראשונה הועברו לתובעים, מבלי להותיר כל סיבה לחילוט הערבויות שניתנו לתובעים. גם החנות השנייה נמכרה תוך הבטחה לרישיון עסק, דבר שהנתבעים לא הצליחו לספק. כתוצאה מכך, בוצעה תוספת להסכם המכר, הפחתת מחיר הרכישה וקביעת מועד אחרון למסירת הרישיון. הנתבעים טענו כי תוספת זו נעשתה תחת לחץ, אך השופט לא מצא כל ראיה לטענה זו, וקבע כי התוספת נעשתה בשיתוף פעולה בעזרת עורך דינם של הנתבעים עצמם. עוד קבעה השופטת כי טענות התובעים בנוגע לחנות השנייה לא מוצו עם התוספת להסכם המכר, וכי התובעים זכאים לבסס את עילת התביעה שלהם כנגד הנתבעים. השופטת התייחסה גם לטענת התובעים כי הסתמכו על חוזה פיתוח בין הנתבעים לבין מינהל מקרקעי ישראל, שקבע כי לא יידרשו תשלומים נוספים בגין הסכמת המינהל לבנייה מעבר לקיבולת המוגדרת. השופטת קבעה כי התובעים לא הסתמכו על חוזה זה בעת חתימת הסכם המכר, וכי בכל מקרה התובעים לא היו צד לחוזה הפיתוח, ולכן אין להם זכות להתנגד לביטולו. בסך הכל, הטענה התקבלה באופן חלקי. השופט הכריז על מר בלאושטיין כמחויב לשאת בכל החובות או ההיטלים בגין מתן היתר בנייה לחנות השנייה ועריכת הסכם השכירות. כמו כן חויב מר בלאושטיין לשלם לעורכי הדין של התובעים שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. התביעה נגד הנתבעים האחרים נדחתה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.