ע"א 26/49

תקציר

עניינו של פסק הדין בבקשה למתן פסק דין הצהרתי בעניין הבעלות על הקרקע בליפתא, סמוך לירושלים. המערער, יצחק דיאבילה, רכש קרקע בכפר לצד אליהו כהנוב וחיים חסון בשנת 1935, כאשר שני רבעים רשומים על שמו והשניים הנותרים על שם שותפיו. בשנת 1947 מכרו כהנוב וחסון את מניותיהם ליצחק בן שמואל סלונים, מה שהוביל את דיאבילה לבקש פסק דין הצהרתי שיבסס את זכותו לדרוש את העברת המניות הללו אליו לאחר השלמת הסדר זכויות הקניין בליפתא. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של דיאבילה, והורה לו לערער. נשיא בית המשפט, יחד עם השופטים אסף ואגרנט, פסקו לטובתו של דיאבילה, בנימוקים משפטיים וקיבלו את ערעורו. לטענתם, תכליתה של פקודת המקרקעין הרלוונטית היא להקפיא את מעמד הזכויות בתקופת הסדר המקרקעין וכי פסק דין הצהרתי לא ישנה את רישומי המקרקעין. יתר על כן, מאחר שלא היו לדיאבילה אמצעים אחרים לקביעת זכויותיו, אל לו לבית המשפט לשלול ממנו צדק. השופטים דנו גם בדרישות לקבלת פסק דין הצהרתי והגיעו למסקנה כי לדיאבילה היה אינטרס לדעת את זכויותיו לאחר ההסדר. הם הורו לבית המשפט המחוזי לדון מחדש בתיק ולקבוע האם דיאבילה הסכימה להעברת המניות והאם תקופת ההתיישנות חלפה, משימות שלא נטלה על עצמה קודם לכן. פסק הדין הורה לבית המשפט המחוזי לשקול את הראיות שהוצגו בעניין ההסכמה ולפסוק בהתאם.