ע"פ 1986/22

תקציר

בפסק דין זה בחן בית המשפט את אמות המידה לפסיקת פיצויים והוצאות משפט לנאשם שזוכה או שכתב האישום נגדו נדחה, כמפורט בסעיף 80(א) לחוק העונשין. סעיף זה מציע לנתבעים את האפשרות לפיצוי אם בית המשפט לא מצא בסיס להאשמה או לנסיבות המצדיקות. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי זכות זו נתונה לשיקול דעת, ומחייבת איזון בין הנזק שנגרם לנאשם עקב התביעה לבין האינטרס הציבורי באכיפת החוק. התערבות ערכאת ערעור בהחלטות לפי סעיף זה היא נדירה ושמורה למקרים חריגים, אשר נקבע כי אינם חלים כאן. בפסק הדין הובהר כי בניגוד למשפט האזרחי, הוצאות אינן נפסקות באופן אוטומטי לנאשמים שזוכו בהליך הפלילי; פעולה זו דורשת הוכחת האשמה חסרת בסיס או נסיבות מוצדקות אחרות. בית המשפט מצא כי המערער לא עמד בנטל זה: לא היו ראיות לחוסר תום לב או להתנהגות בלתי הולמת מהותית בהגשת כתב האישום, ונסיבות המשפט – לרבות משכו ומהות הזיכוי – לא הצדיקו צעדי פיצוי. בית המשפט גם דחה את הנסיבות האישיות שהוצגו על ידי המערער כבלתי רלוונטיות להחלטה. פסק הדין נחתם בדחיית הערעור, והציע כי על כל צד לשאת בהוצאותיו, כאשר השופטים אלרון ורונן הסכימו עם חוות דעתו של השופט כשר.