ת"א 51277-05-18

תקציר

הנתבעת טענה כי התמהמהותה של התובעת בנקיטת הליכים משפטיים נגדה מהווה שיהוי, בציינו את הזמן שחלף בין מועד פירעון השיק שמסרה הנתבעת לתובעת לבין בקשת התובעת לביצוע השטר. עם זאת, השופט קבע כי טענת השיהוי של הנתבע לא נתמכה די הצורך בראיות ולכן נדחתה. עוד קבעה השופטת כי פעולתו של התובע לא היוותה ניצול לרעה של ההליך המשפטי וכי הזמן שחלף לא פגע בעמדת הנתבע. באשר לטענת הנתבע כי התובע לא נתן תמורה מלאה לשיק, ציין השופט כי מאחר והצדדים קרובים, התביעה יכולה לשמש כהגנה. עם זאת, השופטת קבעה כי טענת הנתבע אינה מבוססת דיה, וכי הראיות תומכות בגרסתו של התובע לאירועים. השופטת ציינה כי הנתבעת לא הציגה כל מסמך או עדות התומכים בטענתה, למעט עדותו של בעל עניין, שלא הייתה משכנעת. השופט דחה גם את טענות הנתבע בדבר נזק כלכלי והיעדר החזקה ראויה בצ'ק, וקבע כי הן אינן נתמכות ואינן רלוונטיות, בהתאמה. גם טענת הנתבעת כי הלוותה כספים לתובע נדחתה, שכן היא לא הייתה מוצדקת דיה, וההלוואה הייתה אישית ולא בין החברות המעורבות בתיק. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת התובעת, וקבע כי הנתבעת לא סיפקה ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענותיה. הנתבע חויב לשלם לתובע את מלוא החוב, וכן הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך 18,000 ₪. השופט פסק גם על חלוקת פיקדון ששולם בתיק, וציין כי כל סוגיה הקשורה להפסקת הליכים נגד הנתבע תחייב החלטה נפרדת.