ע"ע 37596-10-21

תקציר

הערעור מתייחס לניסיונה של המערערת לחייב מי מהמשיבים לשלם לה קצבת נכות. המערערת טענה כי יש לפרש את המונח "נכות" בתקנות הרלוונטיות כמחלה מאובחנת. בית המשפט חלק על כך ופירש את המונח במובן של ביטוי המחלה, בהתבסס על לשון התקנות ופסיקה קודמת. עוד צוין, כי גם אם פרשנותה של המערערת נכונה, אין בכך כדי לזכות אותה בקצבת נכות מהמשיב מס' 2, שכן היא סבלה ממחלה קיימת ולכן נזקקה לתקופת זכאות של חמש שנים, שלא הייתה לה. באשר למשיבה מס' 1 מצא בית הדין כי המערערת לא הצליחה להוכיח קיומו של הסדר פנסיוני פעיל טרם העסקתה. המערערת הצהירה כי קיים לה הסדר כזה, אך הוא לא נחשב פעיל, ובית המשפט קיבל את העובדה שהמשיבה פעלה בהתאם לחוק בכך שביררה את הסדרי הפנסיה של המערערת זמן קצר לאחר שהחלה לעבוד. בנוסף, מצא בית הדין כי המשיב לא היה מודע להסדר פעיל כלשהו "בזמן אמת", ועל כן המערערת לא הייתה זכאית לביטוח פנסיוני לפני תום ששת חודשי העבודה. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור בעניינם של שני המשיבים. קביעתו של בית הדין המחוזי התקבלה, ותביעותיה של המערערת לקצבת נכות נדחו.