עב"ל 35207-06-10

תקציר

פסק הדין הופך החלטה קודמת של בית הדין האזורי, וקבע כי לא ניתן לסווג את תקיפת המשיב כתאונת עבודה. בית המשפט שקל את הטענות והראיות, והתמקד במיוחד במושג "תאונת עבודה" כהגדרתו בסעיף 79 לחוק. כדי שאירוע ייחשב כתאונת עבודה, עליו להתרחש "תוך כדי עבודה" ו"עקב עבודה". עם זאת, בית הדין לא מצא קשר בין התקיפה לבין העסקתו של המשיב. בית הדין האזורי קבע באופן שגוי כי תפקידו של המשיב כרוך בהגשת הצעות מחיר לעבודות החברה, דבר המצדיק את נוכחותו בזירת התקיפה. עדויותיו, בעיקר של מנהל החברה, מר שביט, סתרו זאת, וקבעו כי המשיב לא היה מוסמך למשימות אלה והומלץ לו שלא לעזוב את אתר הבנייה. זאת ועוד, נטל ההוכחה נותר על המשיב, שלא הביא ראיות הקושרות את התקיפה לעבודתו. בית המשפט ציין כי ייתכן שהתקיפה נבעה ממניעים אישיים, כמו מערכת יחסים עם נערה מיפו, שהוזכרה מיד לאחר האירוע. למרות ויכוח הקושר את נוכחותו בעבודה עם התקיפה, הראיות הצביעו על כך שהתוקפים היו רודפים אחריו בכל מקרה. נוכח ממצאים אלה וחוסר עקביות בעדותו של המשיב, התקבל הערעור, והרכב השופטים, שכלל את השופטים יגאל פליטמן, ורדה וירט-בירך ורונית רוזנפלד, יחד עם נציגי עובדים ומעסיקים, קבע כי התקיפה אינה קשורה לעבודה, מבלי לפסוק הוצאות.