עת"מ 41942-01-11

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לעתירות רבות שהגישו אזרחים זרים המבקשים מקלט בישראל, בטענה כי נשקפת סכנה לחייהם במדינות מוצאם. העתירות מערערות על נוהל המקלט החדש של ממשלת ישראל, שהוא לכאורה מחמיר יותר, ודורשות לבטלו. הנוהל הישן, הקיים מאז שנת 2002, כלל סינון ראשוני על ידי נציבות האו"ם לפליטים, ולאחר מכן טיפול נוסף ושהייה זמנית בישראל של המבקש עד לקבלת החלטה סופית. הנוהל החדש, שיושם בשנת 2011, מחייב הגשת בקשות מקלט בתוך שנה מיום כניסתם לישראל ומחייב ראיון בסיסי לכל המבקשים. אם המראיין לא מצא כל הצדקה בבקשה במהלך סינון ראשוני זה, ניתן לדחות את הבקשה על הסף, והמבקש יכול לערער על החלטה זו לבית המשפט לעניינים מנהליים. אם הבקשה לא נדחית על הסף, היא עוברת לראיון מקיף. השאלה המשפטית העיקרית היא האם ניתן להחיל את הנוהל החדש רטרואקטיבית על בקשות שהוגשו לפני יישומו. בית המשפט קובע כי לעת עתה, יש לטפל בבקשות אלה בהתאם לנוהל הקיים בעת הגשת הבקשה. השופט מדגיש את הצורך להקפיד על כללי הנוהל החדש, הכוללים את זכויות המבקש, כגון נוכחות עורך דין וקבלת החלטה מנומקת. השופט מתווה את הגדרת "פליט" על פי האמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) ומדגיש כי גם מי שאינו נופל תחת הגדרה זו אינו יכול להיות מגורש למקום שבו חייו או חירותו יהיו בסכנה. לאחר מכן מפרט השופט את הגישה הספציפית לטיפול בבקשות לצווי ביניים המבקשות למנוע גירוש עד להכרעה בעתירה. הגישה שונה לגופו של כל מקרה. אם העתירה היא כמובן חסרת שחר – למשל, אם מדובר בניסיון להאריך את השהות בישראל מטעמים כלכליים או אם העותר הגיע לשהייה המרבית המותרת – אזי היא תידחה על הסף. בית המשפט ייתן צו ביניים לעתירות המצביעות לכאורה על סכנה לחיי העותר, ויקבע דיון בעתירה עצמה. בעתירות הנופלות בין שני הקצוות הללו, בית המשפט ישקול בכובד ראש אם ליתן צו ביניים. במקרה הספציפי הנדון, רואים את העותר, אזרח תאילנד, כבעל טענה לא מבוססת. השופט מציין כי בקשת המקלט הוגשה שש שנים לאחר שהגיע לישראל מסיבות כלכליות. הטענות הכלליות והעמומות של העתירה בדבר מסוכנות אינן נתמכות בשום ראיה. בנוסף, העתירה דומה מאוד לעתירות אחרות שהגיש אותו עורך דין, דבר המצביע על חוסר אמינות. לפיכך, השופט קובע כי יש לדחות עתירה זו לאלתר וכי אין להעניק לעותר סעדים חלופיים.